משני צידי התעלה שתי מדינות, מעצמות לשעבר, שעיסוקן בענייני העולם שמסביבן שונה כל כך: צרפת, תחת הנשיא הולנד, כה מעורבת ומתערבת. בריטניה, לעומתה, כמעט אדישה, אינה יוזמת, אפילו "לא אכפתית". ראש ממשלתה דיוויד קמרון, שיבקר היום בירושלים ומחר יקיים שיחות גם ברשות הפלשתינית, בוודאי ימריץ את נתניהו להוסיף ולקיים את השיחות עם הצד השני, במטרה לסייע לג'ון קרי לעצב את המסגרת להמשך המשא ומתן, למרות הקשיים.
זהו ביקורו הראשון של קמרון בישראל כראש ממשלה. בהיותו מנהיג המפלגה השמרנית קרוב קמרון אידיאולוגית לנתניהו, אם כי הוא חלוק בהיבט אחד או שניים במדיניותו: קמרון מותח ביקורת על מדיניות ההתנחלויות והיה רוצה לראות, במהרה, בכינונה של מדינה פלשתינית. נראה כי יאמר זאת גם בנאומו לפני הכנסת. את האמירות הנחרצות יותר, על העימות הישראלי?פלשתיני, מותיר קמרון לשר החוץ שלו, וויליאם הייג, וחבל, כי לעתים יותר מדי קרובות אפשר לפרש את ניסוחיו של הייג כעוינות ממש לישראל.
לא מתמקד בענייני החוץ
ראוי לזכור: בהשוואה לשניים מקודמיו - גורדון בראון וטוני בלייר - מתמקד קמרון יותר בענייני הפנים של בריטניה מאשר בנושאי החוץ. למעשה, שותף קמרון, כמעט בשתיקה, לכל התבטאויותיו של הנשיא אובאמה או להצהרותיה של קתרין אשטון (הבריטית), שרת החוץ של האיחוד האירופי. נראה כי בפגישת נתניהו?קמרון יתגלעו חילוקי הדעות ביתר עוצמה בנושא מדיניות הגרעין של איראן: הלוא בריטניה מיהרה לחדש את קשריה הדיפלומטיים עם טהרן עוד לפני שנחתם הסכם הקבע להגבלת מדיניות הגרעין שלה.
אלא שגילוי סנסציוני טרי יסייע אולי לנתניהו לשכנע את קמרון כי לאיראן מסורת של ביצוע מעשי טרור, ולא מהיום: מתברר כי איראן, ולא לוב, היא שהיתה אחראית להפלת מטוס הנוסעים האמריקני של חברת פאן?אם מעל העיירה לוקרבי בסקוטלנד. בפיגוע זה, בדצמבר 1988, נספו 270 נוסעים, ובהם בריטים. עד כה ייחסה בריטניה את הפלת המטוס ללוב, אבל עתה, בסרט תחקיר של אל?ג'זירה, חשף לראשונה סוכן מודיעין לשעבר של איראן כי האייתוללה חומייני הוא שהורה על הפלת המטוס, כנקמה על יירוט מטוס איראני בשגגה על ידי הצי האמריקני. אל זה מצטרף המטען שנפרק באילת מהספינה KLOS C, מה שיכול להיות סימן נוסף עבור קמרון על מסורת הטרור האיראנית.
ובשולי הביקור: דומה כי מבריטניה, בין השאר, צמחו היוזמות האחרונות לחרם אקדמי על ישראל. היוזמים היו מרצים באוניברסיטאות, אולם היוזמות קמלו וממשלת בריטניה הסתייגה. אבל היה רצוי כי הסתייגויות אלה היו נאמרות בקול רם יותר, ולא בנימות הדומות יותר ל"לשון ההמעטה" הנהוגה בשפה האנגלית.