אי אפשר היה אמנם לא לשמוח ולמחוא כפיים למסקנות ועדת לנדס הטובה, שהחליטה לסגור את רשות השידור ולהקים אחרת במקומה. בלי אגרה ובלי מורא. הלוואי עלינו. כי הסיאוב של הרשות הגיע באמת לשיאו, עם מנהלים שתלטניים וכוחניים מטעם מקורבי השלטון, עם ריבוי בלתי נסבל של משדרי כדורגל שהאפילו על כל שאר המשדרים (וניכרו בחלוקת המשאבים: 20 מיליון לאגף הספורט. שני מיליון לאגף התכניות, פשוט לא ייאמן), ועם סכסוכים בלתי נסבלים בין כל גורמי הכוח ברשות. מציאות שאחת דינה - להיסגר.
ועם זאת, אי אפשר לא לשאול: מה יהיה על כל הטוב בערוץ הראשון וברשתות הרדיו: מה יהיה על תכניות נפלאות כמו "גלובוס", "הסיפור האמיתי", "מבט שני"? מה יהיה על שדרים מצוינים כמו אורן נהרי, דודו ויצטום, איילה חסון, עודד שחר? מה יהיה על רשת ב' עם השדריות הדעתניות ענת דוידוב ואסתי פרז וקרן נויבך? מה יהיה על תכניות אינטלקטואליות משובחות כמו "מקבלים שבת"? מה יהיה על שמורות הטבע של החינוכית כמו "תיק תקשורת"? מה יהיה על שמורת השירים הישראליים ברשת ג' החשובה מאין כמוה? מה יהיה על שמורת המוזיקה הקלאסית ב"ערוץ המוזיקה"? האם יימצא להם מקום גם בגלגול הבא של הרשות הציבורית לרדיו ולטלוויזיה, ואם לא - מי יבוא במקומם?
דורון צברי אמנם סנט ב"תיק תקשורת" בגסות המונית ואופיינית בכל תכניות הערוץ הראשון, והביע את דעתו, כי אם ייסגר, יחסר הערוץ רק ל"איזה 2,800 קשישים". ומכיוון שברור שהוא לא מונה בין הקשישים את אוהדי הכדורגל והכדורסל, שהעלו לערוץ הראשון את הרייטינג עם שידור משחק כזה או אחר, משמע, הוא התכוון לשאר תכניות הערוץ הראשון: ל"רואים עולם", למשל, או לתכנית יום שישי היפה ממש (תגידו מה שתגידו) של יענקל'ה מנדל ואירית דקל. מה לעשות? לכל התכניות האלה אין ביקוש. למה יש ביקוש? את זה הרי אנחנו רואים כל יום על המסך, וזה עלול לקרות לנו גם בשידור הציבורי החדש, שיתבסס בחלקו על פרסומות. משמע, יידחף אל צעקנות הרייטינג, ויחנוק את כל שאר התכניות הרחק מתחת לקו הפריים-טיים. אנחנו עוד עשויים בהחלט להתגעגע לשקט של התכניות הטובות בערוץ הראשון, הרחק מעצבנות הרייטינג. נכון, המצב עכשיו, עם המנהלים הנוכחים, הרבה יותר גרוע, אבל איכשהו, בגלל הסכמי העבר, כמה משמורות הטבע הטלוויזיוניות הטובות עדיין שורדות. גם הן ילכו בדרך כל בשר עם קום הערוץ החדש.
אין ספרות ואין תרבות
לא במקרה אולי, נודע על סגירת עיתון מעריב ממש במקביל להכרזה על מסקנות ועדת לנדס שסוגרת את ערוץ 1 ואת רשות השידור בכלל. כי עם כל ההבדלים בנסיבות, בהקשר ובמהות, המשמעות המעשית והמידית של סגירתם המידית והעתידית של שני כלי התקשורת האלה, היא אחת: האינטלקטואלים והאיכותיים נדחים החוצה מפני נהמת ההמון.
גם במעריב יש עיתונאים דעתניים ומשובחים, מזאב קם עד אלקנה שור, מבן דרור ימיני עד כוכב אורח כמו נדב אייל. האם קולם הכתוב ייגנז לטובת דמויות מגוחכות כמו גונן גינת, מכוכבי "ישראל היום" (עיתון שגם בו אגב יש כותבים טובים, מדן מרגלית עד מבקרת הטלוויזיה שיר זיו, אבל דיוקנו האינטלקטואלי הכללי ברור, והוא ירוד למדי, מה לעשות).
וזה קורה בכל שדרות חיינו: בלב הפריים-טיים אין ספרות ואין תרבות, אלא אוכל ותעלולים. "ישראל היום" הילדותי דוחק את מעריב האיכותי. המוזיקה המזרחית דוחקת את זמרי הרוק הגדולים, אייל גולן מדיח את שלמה ארצי ממעמד "הזמר הלאומי", הסרטים האמריקאיים שרובם משחקי מלחמה וגיבורים אינפנטיליים בלי גבול דחקו מזמן את סרטי האיכות (גם אלן רנה מת באופן סמלי ומעשי בימים אלה), ושום גאון בנוסח חנוך לוין לא נראה באופק. אז גם התיאטרון הישראלי במיטבו נעלם בעצם.
אם נוסיף לזה את התמונה הכללית של ישראל 2014: צבא החרדים (חצי מיליון לפחות) נטול המחשבה העצמאית ומונחה הרבנים (שגם להם אין כמובן מחשבה עצמאית משל עצמם); אם נוסיף לכך את שגשוג יורשי כהנא בנוסח מרזל ובן גביר; אם נצרף לכל זה את מערכת החינוך הישראלית שלא מצליחה בשום אופן להוציא מתחת ידיה בוגר עברי רהוט ואינטלקטואלי; אם נזכור שספר הספרים, סיבת תהילתנו בעולם, נדחק אצלנו לפינה (דורון צברי בטוח כנראה שרק 2,800 קשישים בישראל היום מתעניינים בו, ולכן, מה הסיכוי של התכנית "מקבלים שבת"?), נבין שאנחנו נמצאים בסוג של מורד תרבותי מתמשך, שאולי נינצל ממנו, ואולי לא. איך כתב פעם המשורר האמריקני הגדול (והמופרע) עזרא פאונד על הדור האמריקני שלו: "עם מחשבה אחת פחות מדי שנה". ואכן, כשאנחנו מתבוננים היום על התרבות האמריקנית, היא בדיוק מה שפאונד פחד ממנו - ובנו הוא מעורר גועל עמוק - אבל רוב הישראלים רואים בו משאת נפש. לשם אנחנו כנראה הולכים. הרבה אמריקניזציה עם ערביזציה מואצת, ו"עם מחשבה אחת פחות מדי שנה". סוף דבר: נקווה שהשידור הציבורי החדש אכן יוקם וילך לכיוון הנכון. נקווה שגם מעריב ישתקם וישגשג. זה בהחלט עשוי לקרות, כפי שעלול לקרות גם ההיפך, לרעת כולנו.