פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      מה עומד מאחורי העלאת אחוז החסימה?

      העלאת רף הכניסה לכנסת ישראל מ-2% ל-3.25% נעשית בחיפזון שלא ברור מה עומד מאחוריו. אמנם לא מדובר ביוזמה פסולה, אלא שיש להעלות את אחוז החסימה במשורה

      הכ?נסת עומדת לאשר את העלאתו של אחוז החסימה בבחירות הכלליות לרמה של 3.25%. במעשה זה היא מקשיחה מאוד את רף הכניסה שעל מפלגה לעבור כדי להיכנס לכנסת.

      בעיקרון אין בהעלאה מידתית של אחוז החסימה פסול. הזעקות באשר לפגיעה אנושה בדמוקרטיה מופרזות. דמוקרטיות רבות מציבות חסמי כניסה לבתי המחוקקים שלהם. אחוז חסימה גבוה מרמתו הנוכחית יגביר את הסיכוי להקמתן של בריתות מפלגתיות גדולות ויקטין את הפיצול בכנסת. יש אמנם דעות לכאן ולכאן אם "פחות מפלגות משמעו יכולת משילו?ת משופרת", אך הקטנת מספר המפלגות בפרלמנט עשויה לתרום לייצוב המערכת הפרלמנטרית, להפשטת החלופות הפוליטיות בפני הבוחרים ואף למיתון השיח הקיצוני.

      יש המוצאים טעם לפגם באחוז חסימה גבוה שייצור לחץ על מפלגות לחבור ולהתאגד. כך למשל נשמעו לאחרונה קולות שזעקו נגד המהלך שיאלץ את המפלגות הערביות להתאגד, אף שהן מייצגות זרמים אידיאולוגיים שונים בתכלית. אבחנה זו מדויקת, אך ההיסטוריה עשירה במפלגות שהתאגדו גם אם לעתים היו ביניהן הבדלים מהותיים. מרצ, בראשית דרכה, כינסה במסגרת פוליטית אחת סוציאליסטים לצד חסידי השוק החופשי; רשימת האיחוד הלאומי כינסה תחת כנפיה גוונים שונים בתכלית של הימין הלאומי – תנועות חילוניות לצד גוונים של הציונות הדתית; והבדלים קיימים אפילו בין תע"ל, מפלגתו של ח"כ אחמד טיבי, ובין הרשימה הערבית המאוחדת (רע"מ), ולמרות זאת הן מתמודדות יחד כבר כמה מערכות בחירות רצופות.

      ממה נובע החיפזון?

      חשוב להדגיש שהבדלים בהשקפות העולם אינם חייבים להתבטא בהקמת מפלגות רבות. באף תאוריה דמוקרטית לא נטען שלכל גוון אידיאולוגי חייבת להיות מפלגה משלו. אדרבה, דמוקרטיות רבות נשכרות מכך שהמחלוקות הרעיוניות מלוב?נות במסגרת פנים-מפלגתית ולא באמצעות תחרות בין-מפלגתית, הנוטה לייצר שיח רדיקלי יותר.

      העלאת אחוז החסימה לא צריכה אפוא להישלל על הסף. במציאות של כנסת מפוצלת יש בה אף להועיל. אולם גם אם הכיוון נכון, המהלך המסתיים השבוע צריך להדליק נורות אדומות משני טעמים. ראשית, כלל לא ברור מדוע אצה לקואליציה השעה להתעקש על העלאה גדולה כל כך של אחוז החסימה ב"פעימה" אחת. מה הבהילות? מה החיפזון? בעבר הועלה אחוז החסימה בזהירות ובמתינות, בחצי אחוז לכל היותר. העלאה חריפה מ-2% ל-3.25% היא צעד לא אחראי שעלול להביא לידי הדרה של מפלגות המיעוטים מהכנסת. מקדמי היוזמה היו חייבים לנקוט הדרגתיות כדי לאפשר למפלגות ולבוחריהן זמן הסתגלות לכללי המשחק החדשים.

      שנית, דומה שאת מהלך החקיקה הזה אפיין סגנון כוחני ודורסני. אמנם אי אפשר לטעון כי מדובר במחטף. ועדת החוקה הקדישה למהלך דיונים רבים, אך בסופו של דבר הכריעו בסוגיה ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר החוץ אביגדור ליברמן. הדיונים הממושכים בוועדה היו במידה רבה מראית עין של ליבון משותף של מהלך, אף שלאמיתו של דבר העניינים נסגרו מחוץ לאולם הוועדה. לתחושה החמצמצה הזאת מוסיף המספר התמוה שעליו סיכמו ביניהם ראש הממשלה ושר החוץ – 3.25%. זה מספר המשקף אקראיות גמורה, תולדה של פשרה סתמית של "אמצע הדרך" בין אחוז חסימה של 4% (ככתוב בהצעת החוק המקורית) ובין אחוז חסימה של 2.5%, רמה מתונה ומידתית שראוי היה כי תתקבל.

      טוב יעשו חברי הכנסת אם יצביעו בעד אחת ההסתייגויות המצורפות לנוסח הצעת החוק, זו הקוראת להציב את אחוז החסימה על רמה של 2.5% מהקולות הכשרים.

      הכותב הוא חוקר במכון הישראלי לדמוקרטיה ומרצה בכיר במכללה האקדמית אשקלון

      מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו למייל op-ed@walla.net.il