אומרים לנו שיש סקס אחר

"המסיבות הפרטיות בבתים הן המסיבות הפרועות באמת. זה המקום שכולם מרשים לעצמם להשתחרר סוף סוף. יש שם אלכוהול, חשיש. זה סוג של בריחה. אבל גם במסיבות המוטרפות ביותר אי אפשר לגמרי לצאת משליטה. זו קהילה קטנה, כולם מכירים את כולם. אם תביאי מישהו לישון אצלך, אנשים ידברו".

ההאפי האוור בבר "פוואגו" במרכז רמאללה מתחיל מוקדם, בארבע אחרי הצהריים, אבל רק כמה שעות אחר כך אנשים מתחילים לטפטף. הכוסות גדולות במיוחד, והמבצע 1+1 על האלכוהול מפתה. "אבל לא ממש מלא כאן עכשיו", אומרת ס', ומזמינה כוס סנגריה. "זה לא כי יום שני היום, בשני שעבר היה עמוס. פשוט אף פעם אי אפשר לדעת לגבי חיי הלילה ברמאללה. בחמישי כמובן שאין כאן מקום לזוז".

ס' חיה ברמאללה מאז שהחלה ללמוד באוניברסיטה. היא גרה לבד בדירה שכורה, במטר רבוע שתל-אביבים רואים בו פוטנציאל לשלוש דירות מחולקות בחוזה מפלצתי. היא וחברותיה מגדירות את עצמן כקבוצה קטנה – מיעוט – בחברה הפלסטינית הסגורה יחסית. אליטה עירונית שחיה ברמאללה ומתעקשת לפרוץ את החומות: לצאת, לשתות ולדחות את עניין החתונה והילדים עד כמה שאפשר. "כבר מזמן עברתי את הדד-ליין של ההורים שלי", אומרת ס', בת 20 והרבה. "בהתחלה ממש לא רציתי להתחתן, אבל יום אחד אצטרך להתפשר. אני לא יכולה להישאר לבד עוד הרבה זמן, החברה לא מקבלת את זה. היום אני רואה את זה קצת כמו עבודה: את רוצה לרדוף אחרי המשרה המושלמת, או פשוט להתפרנס? אז יום אחד אני אתחתן. לא עם הגבר המושלם כנראה – אבל לא תהיה ברירה".

בגלל זה ס' שומרת לעצמה את כל האופציות פתוחות. "אני לא יכולה לספר לאף אחד שכבר היו לי כמה פרטנרים בחיים ושאני מקיימת יחסי מין. אני גם לא מספרת את זה לחברות קרובות", היא אומרת קצת יותר בלחש, אבל בביטחון מלא. "אנחנו האליטה הפלסטינית וההורים שלי משכילים וליברלים. בואי נגיד שאף אחד לא יהרוג אותי 'על כבוד המשפחה' אם אעשה סקס, אבל זו סטיגמה שתדבק בך. אנשים מדברים. אני לא מאמינה שאמצא גבר שיהיה לגמרי בסדר עם זה שאני לא בתולה. פעם אחת שאלתי גבר לגבי זה והוא היסס והשיב שאולי הוא יכול לשאת את זה אם הגבר שהייתי איתו היה זר – בחו"ל או משהו. אבל מה אם זה יותר מגבר אחד?"

רגע לפני שאנחנו יוצאות מהאוטו לבר, ס' מתעכבת מול המראה. "את אף פעם לא תדעי מתי תפגשי את בעלך לעתיד", אומרת ס' ומוסיפה בצחוק: "והנוצרי!", כמוה. הסביבה לוחצת עליה להתחתן בתוך הדת, כך שבשביל ס', גברים מוסלמים לא באים בחשבון, לפחות לא לחתונה. "לא נראה לי שאצליח למצוא גבר שהוא באמת פתוח וליברל כמוני", היא מסבירה. "ברגע שגבר אוסר על אחותו לקיים יחסי מין, אבל בעצמו מפלרטט ומנסה להשכיב אותך – מה זה אומר על הכבוד שלו אלייך? הם לא מאמינים באמת בחופש שלי על הגוף שלי. אני חושבת שבגלל עניין הכבוד הרבה נשים מעדיפות לא לקחת את הסיכון ולא לעשות סקס, גם אם הן ממש רוצות. בערבית אין מילה שמתארת אישה שפשוט שוכבת עם גברים. או שאת בתולה, או שאת זונה".

אז הן עושות את זה בהיחבא. יוצאות עם הדייט לקולנוע או להופעה, אבל הביתה הוא חייב להיכנס מהדלת האחורית, שהשכנים לא יראו. "אף אחת לא תצעק את זה שיש לה חבר, או שתיתן לו לישון אצלה בלי בעיות", מוסיפה ל', אמנית שחיה ברמאללה. "אבל מי שרוצה להגניב גבר הביתה תמצא דרך לעשות את זה".

ל' בת ה-35 התחתנה בגיל 15. היא מוסלמית שמגיעה במקור מעיר פלסטינית אחרת, ויש לה כבר ילדים – הגדולה בת 19. היא הייתה אישה מסורתית שנשארה בבית, אבל יום אחד החליטה להסיר את הרעלה ולצאת ללמוד. "בערך עשר שנים הייתי עקרת בית. הייתי צעירה והחלטתי שאני חייבת לעשות משהו בשביל עצמי. אז חזרתי לבית הספר והשלמתי את הבחינות שמקבילות אצלכם לבחינות הבגרות. לעשות את הבחינות בגיל 25 לא היה כל כך קל.

"בעלי היה בסדר עם זה שהלכתי לאוניברסיטה", היא נזכרת, ?אבל אחרי כמה שנים התגרשנו בגלל עניינים פרטיים. מאז עברתי לרמאללה כדי לעשות אמנות ולהציג בתערוכות. העיר הזאת הרבה יותר חופשיה ומשוחררת. יש פה המון זרים ותחושה של בינלאומיות".

עם זאת, ל' מדגישה שעניין המין הוא עדיין טאבו בחברה הפלסטינית. "אנשים לא מדברים על סקס, אבל הם כמובן עושים את זה", היא אומרת, וס' מוסיפה: "מי שמדבר לא עושה ומי שעושה כנראה ששומר את זה לעצמו". ל' מסבירה שבקהילת הגרושים-גרושות זה כנראה יותר פשוט, שכן עניין הבתולין כבר לא משנה. "בתולין זה דבר קדוש בחברה שלנו", אומרת ל', "אני חושבת שמעט מאוד נשים לפני החתונה מוותרות על זה. בעלך לא יוכל לקבל את זה שאת לא בתולה, אז הרבה נשים עושות הכול חוץ מחדירה – מתמזמזות ומוצאות דרכים ליהנות מסקס, אבל לא מאבדות את הבתולין". ס', לעומת זאת, מקווה להתחתן עם גבר ליברל מספיק כדי לקבל אותה כפי שהיא. "אני לוקחת גלולות ויש לי גניקולוג שכמובן יודע", היא אומרת.

ר' מכירה את הבעלים של הבר ומקבלת יחס מיוחד כשהיא נכנסת אליו. המלצר מזהיר שהמנות קטנות במיוחד, טאפאסים, אבל המנות שמגיעות לשולחן בכלל לא מזכירות את האוכל המיניאטורי בטאפאס של רושפלד. "כן, הכול כאן גדול", צוחקת ר'.

זה רק יום שני, אבל ר' וחברותיה כבר מתחילות לדאוג למסיבות של יום חמישי. כדי להגיע למסיבות השוות צריך להזמין מקום מראש – ולקוות שלא תפגשי שם איזה חבר של הדודה משכם. "הלכתי למסיבה בבית של חברים, ופתאום ניגש אליי גבר שאני לא מכירה והתחיל לדבר איתי על המשפחה שלי. הוא היה איזה בן דוד רחוק שלא זיהיתי, כי לא התראינו שנים. שנינו היינו עם כוסות בירה ביד ומיד הורדנו אותן מאחורי הגב. אחר כך צחקנו והסתכלנו אחד על השני במבט של: דיר באלאק - אני לא אספר אם אתה לא תספר".

לא קשה למצוא אלכוהול ברמאללה, על אף הקהילה המוסלמית הגדולה שמתגוררת בעיר. ועדיין, גם מי שצורך אלכוהול צריך לדעת איפה לשתות ועם מי - כדי שהשמועה לא תגיע למשפחה. "זה מתחלק לשני סוגים של אנשים ששותים: אלו שעושים את זה בפומבי ואלו שלא", מסבירה ר', מוסלמית ששותה בפומבי, אך עדיין מסתירה את זה מפני המשפחה שלה, שנים אחרי שחצתה את גיל 30. "אנחנו עושות דברים שאסור אבל לא מספרות".

כאשר ר' יוצאת עם חברה מסורתית היא משתדלת לא לשתות לידה אלכוהול. "יש לי חברה עם רעלה שעשתה לי פרצופים, אז בהתחלה לא שתיתי לידה", היא מספרת. "הקשר בינינו התהדק ובאיזשהו שלב זה היה מבאס לצאת יחד כל כך הרבה בלי להזמין יין או בירה, אז ביקשתי מהמלצר שיגיש לי את היין בכוס מאג. היא ידעה כמובן אבל זה היה בסדר מבחינתה, כי אנשים לא יכלו לראות שהיא יושבת עם מישהי ששותה אלכוהול. היום היא כבר מרשה לי לשתות יין בכוס רגילה. גם היא פורצת את הגבולות שלה, בדרכה".

"אם אישה שותה עם בעלה זה נתפס בסדר", אומרת ל', "כאילו הוא אחראי עליה. לבד היא תקבל מבטים מוזרים. אני גרושה ויש לי הרבה חברות גרושות – אז כבר למדנו להתעלם מהמבטים האלה וממה שאנשים חושבים עלינו".

גם הפייסבוק שינה את הרגלי השתייה של הנשים הפלסטיניות, שנזהרות מכל סלפי שעלול לחשוף כוס בירה ביד שלא מחזיקה את האייפון. "אני כמובן לא אצטלם עם אלכוהול ביד", אומרת ר'.

ס' מספרת שפעם ישבה שעות מול הפייסבוק רק כדי להסיר תיוגים שעלולים להיתפס בעיתיים בפני החברה. "הייתי בחו"ל ולבשתי שם את המכנסיים ששמורים רק לביקורים באירופה: קצרצרים במיוחד", היא צוחקת. "אחת הבנות האירופאיות שהכרתי שם צילמה מאות תמונות מהטיול והעלתה לפייסבוק. לא הייתי מעיזה ללבוש כאן את המכנסיים האלה, אז בזבזתי המון זמן בלעשות 'רימוב טאג', שאמא לא תראה". עם זאת היא טוענת שנשים פלסטיניות מתלבשות חשוף למסיבות של ימי חמישי, לא פחות מבניו יורק. "הן מתאפרות שעות ולפעמים מבזבזות מאות שקלים על תסרוקות מוגזמות", היא אומרת, "והחצאיות כל כך קצרות".

החברה הפלסטינית נחשבת לדתית פחות מחברות ערביות אחרות, אך הפלסטיניות הצעירות מרגישות שיותר ויותר נשים מחליטות לכסות את עצמן ברעלה. "זה עניין חברתי, לא דתי", אומרת ר'. "אם פעם שיעור הנשים שכיסו את עצמן היה בערך 50%, בחמש השנים האחרונות יש רוב של נשים מכוסות. מסתכלים עלייך אחרת אם את מכסה את השיער, סומכים עלייך יותר שלא תעשי שטויות. אם מישהי מכוסה תעשן נרגילה בבר, יגידו עליה שזה כנראה הדבר הכי נורא שיצא לה לעשות. אם אני אעשן נרגילה, כבר יחשבו עליי דברים אחרים לגמרי. וזה לא משנה איך את מתלבשת: את יכולה ללבוש את המכנסיים הכי צמודים בעולם, אבל לכסות את השיער עם רעלה ולקבל יחס אחר". "זה גם עוזר לך להתחתן", מוסיפה ס' בחיוך.

הבר מלא בפלסטינים ובזרים, והערבית מתערבבת עם אנגלית וחוזרת לערבית. "אנחנו קוראות לזה ערביז" (שילוב המילים ערב?י ואינגליז. נ"נ), אומרת ס', "בגלל שברמאללה יש כל כך הרבה זרים, והמון צעירים נוסעים ללמוד בארצות הברית או באנגליה, השפות מתערבבות ויוצרות מיקס חדש. אנחנו מכירות את זה גם עם עברית. נגיד אף אחד כאן לא ישתמש במילה הערבית לרמזור, אלא בעברית. בטח הרבה בכלל לא יודעים איך אומרים רמזור בערבית".

הנשים הפלסטיניות שחיות לבד פורצות את החומות שמקיפות אותן יום יום. אף שאינן נשואות, רבות מהן בחרו לעזוב את בית ההורים ולשכור דירה לבד בתום הלימודים באוניברסיטה. "זה לא ממש מקובל פה", אומרת ס'. "כשאמרתי לאמי שאני רוצה לגור לבד היא הייתה בהלם. עשיתי את זה, ועכשיו אחותי הקטנה רוצה גם. לפעמים צריך לראות מישהי שכבר עשתה את זה ושהכול בסדר איתה כדי להבין שאפשר". לגברים יותר קל לעזוב את בית ההורים, אבל הנשים טוענות שהם לא ממהרים לעשות את זה. "למה לו?", שואלת ר'. "בבית אמא שלו מטפלת בו, כשהוא יתחתן, אשתו תטפל בו – אז למה שהוא יטרח לטפל בעצמו לבד?".

ת', (27), מעצבת ובלוגרית, דווקא גרה בבית ההורים אבל מדגישה שזה נובע בעיקר מעומס העבודה. את הבריחה שלה היא מרכזת לסופי שבוע, למסיבות: "אני ממש אוהבת לצאת ולפגוש אנשים". "בחמישי כולם נהיים הרבה יותר פרועים", מוסיפה ל'. "אנחנו יוצאות ומחפשות מקומות לרקוד ולשתות. גם עניין הפלירטים כבר הרבה יותר מקובל. אנשים יותר פתוחים. הם טיילו, למדו בחו"ל וראו עולם. אנחנו מבינות היום איך צריך לחיות – אז למי אכפת מה אנשים חושבים?"

"גם הגברים מרשים לעצמם היום יותר ממה שבעבר", אומרת ר'. "אני אישה נשואה, וכשאני יוצאת לברים, גברים מבקשים את מספר הטלפון שלי בעקשנות, למרות שהם יודעים שאני נשואה והרבה פעמים הם גם נשואים בעצמם". ל' אומרת שהיא משתדלת לברור את המקומות שהיא יוצאת אליהם. "יש פיק-אפ?ס וברור שאנשים עושים סקס מזדמן וחד-פעמי", היא מדגישה, "אבל זה לא הסטייל שלי. הגברים האלה לא איכותיים במיוחד".

ת' לא מחזיקה בחבר קבוע, אבל משתדלת לצאת לדייטים. "זה כיף לצאת ולהכיר גברים לפני שאני צוללת לתוך מערכת יחסים", היא אומרת ומוסיפה בצחוק: "בעיני זה נחשב בסדר שיהיו לך כמה פרטנרים. היו לי שלוש מערכות יחסים רציניות ואני אוהבת שזה מה שיצא, אף אחת לא רוצה להיכנס לנישואים בחיפזון. אבל אנשים לא ממש מדברים על סקס. הם מעדיפים שזה יישאר אלגנטי ופרטי".

ת' מנהלת פרופילים מצליחים בכל רשת חברתית שאפשר להעלות על הדעת, ולדבריה היא אחת מהנשים המרוטווטות ברשות הפלסטינית. "אני עובדת שעות מטורפות, אבל אוהבת לנצל את הזמן הפנוי שלי לשמוע מוזיקת רוק ומוזיקה קלאסית בעיקר", היא אומרת. "צריך למצוא מפלט. להיות פלסטיני זה לא דבר קל, אז לנסות גם להיות אישה בעולם? אנחנו מתמודדות עם קשיים שיש לנשים בכל העולם, שזה בעיקר ללהטט בין עבודה ומשפחה. זה נכון שהנשים הפלסטיניות לא חופשיות לדבר על המיניות שלהן כמו הגברים הפלסטינים, אבל אנחנו בדרך לשם. הנשים הצעירות הן משכילות וחזקות, ואנחנו מתעקשות על הזכויות והצרכים שלנו. אני מאמינה שהשינוי יקרה באופן טבעי".

אנחנו יושבות בבית הקפה "זמן" ומחכות לקפוצ'ינו. ס' מחייכת למכרה ואומרת שלום לחברה שבדיוק עוברת. היא מסתובבת אליי ומזכירה לי שוב: "קהילה קטנה, כולם מכירים את כולם".

צפו בספיישל סרטי נשים יפות וחזקות בוואלה!VOD

למצולמות אין קשר לכתבה. נפלה טעות בתמונה שפורסמה מפסטיבל הבירה בטייבה והיא אינה קשורה לכתבה. אנו מתנצלים על התקלה.