עוד בטרם המפגש האחרון בין הנשיא אובמה לנתניהו, ניכר היה שאצה הדרך לאמריקנים - שהוכיחו רצף כישלונות קולוסלי בעיקר במזרח התיכון - לחלץ בכל מחיר הישג במו"מ "המשולש" דווקא מישראל. עתה משמש מרכיב הזמן בטיעוני הנשיא היסוד ה"דחוף", לאמור: "אם לא עכשיו - אימתי?" האומנם?
אכן יש לפקידי האימפריה האמריקנית הקורסת צורך דחוף לספק לממשל הנוכחי הישג כלשהו, בעיקר כשהרוסים המתעצמים מצפצפים עליהם באוקראינה, בסוריה, במצרים ובמקומות אחרים בעולם. אלא שמי שאינו מכיר את המשל הערבי, "הסבלנות היא מפתח ההצלחה", ואת האמירה האיסלאמית, "אלוהים עם הסבלנים אם הם מתאזרים בסבלנות ואם לא כך ינהגו, הרי כופרים הם", אינו מכיר את המזרח התיכון. האמריקנים כנראה לא שמעו על כך.
ייתכן שהאמריקנים זיהו בקרב חלק מהישראלים, אלה המלחשים על אוזנם, את נטייתם הנחפזת לתוצאות "אינסטנט", כאן, מיד (ממש כמו "שלום עכשיו") ובכל מחיר. לכן הם מאיצים בנו, כאילו אין מחר. אלא שהם לא הפנימו שנתניהו, הסבור שיש גם מחר שיש לדאוג לו, אינו לוקה בתזזית זו ופועל בסוגיות ביטחון ישראל בבשלות ובאחריות. האמריקנים לא זיהו גם את נטיית הפלסטינים להתבסס על הסבלנות כקוד תפעולי אמוני וכתוצר של פרקטיקה ערבית קולקטיבית. נוכח המדיניות האמריקנית השגויה ממתינים הפלסטינים בפה קפוץ ודורשים עוד.
הניסיון האמריקני להרקיד לצלילי מנגינת ג'אז תזזיתית רקדני טנגו עם רקדני בטן אינו צולח בעיקר בגלל בעיית הקצב. אזהרת אובמה כי "חלון הזמן עם הפלסטינים הולך ונסגר" מסגירה את אי ההבנה שבה נתון הממשל באשר לדינמיקת השלום המיוחלת, האמורה לגלם את סופיות הסכסוך כאירוע מכונן בין עמים ולא כהזדמנות חד-פעמית התלויה באדם בר חלוף - אבו מאזן.
התרסת אובמה כנגד הבנייה בהתנחלויות כמכשול לשלום, התרעתו על אודות האיום הדמוגרפי הפלסטיני, הכולל גם את ערביי ישראל, ואזהרתו כי בכל יום הופכת השגת ההסכם לקשה יותר מקנות לפלסטינים סיבות טובות להתבצר בעמדותיהם ולחכות לסחיטה נוספת.
אבו מאזן לא מספק את הסחורה
המסוכנת שבאזהרותיו של אובמה היא הטענה שעל ישראל לנצל את ההזדמנות ולקפוץ לוויתורים ולהסכמים, מכיוון שהנשיא הפלסטיני המתון אבו מאזן "אוטוטו" הולך ואחרי לכתו יהיה "אוי ווי". לאוזן הפלסטינית ההולכת ונאטמת הוא מבהיר כי אם תסרב ישראל להצעות האמריקניות, לא תוכל עוד ארה"ב לעמוד בלחצי הקהילה הבינלאומית כנגד ישראל. איך אמר ברק? לו הייתי פלסטיני? לו הייתי אבו מאזן הייתי ממשיך להתקשח ולשחק "ברוגז". מישהו אחר עושה עבורי את המלאכה.
כדמוקרט, אמור היה אובמה לדעת כי ישראל מבקשת שלום עם העם הפלסטיני ולא עם מנהיג חד-פעמי, שנוי במחלוקת וחלק לשון שבלכתו, חס וחלילה, יקרוס הכל. כדמוקרט, אמור אובמה לדעת כי אבו מאזן אינו נהנה משום קונצנזוס חוקתי או עממי בקרב הפלסטינים ולכן חתימתו האפשרית על הסכם היא מבחינתם אפיזודה מסורבת וחד?פעמית, ממש כמו אבו מאזן עצמו.
ישראל אינה חפצה בנייר ארעי וחסר ערך, אלא בהסכם בר-קיימא שישרוד גם אחרי לכתו של אבו מאזן "הדגול והחד?פעמי". ההסכם הנדרש צריך לשקף מצב תודעה קבוע של שלום בעם הפלסטיני ואת נכונותו לכבד את ההסכם עתה ובעתיד. אלא שאפילו אבו מאזן טוען כי "זכות השיבה" היא "אינדיבידואלית" ולטענתו אינו מייצג את רצונו הקולקטיבי של העם הפלסטיני ואינו יכול לוותר בשמם על סוגיית הליבה המרכזית שבסכסוך. בקיצור, הוא לא מספק את הסחורה. בינתיים ממשיך הממסד הממשלתי והדתי הפלסטיני להזין את העם הפלסטיני לדורותיו בהסתה למלחמה ול"שיבה" לפלסטין, שמשמעה השמדת ישראל. אם נתפרק מנכסינו הביטחוניים במסגרת ההסכם האמריקני ה"דחוף", נצטרך בסוף "לדבר ללמפה". אבו מאזן ואובמה, כנראה, כבר לא יהיו בסביבה.