יש כמה תסריטים לסיום המשבר באוקראינה. הקיצוני ביותר מנבא מלחמה, אבל אחר, נפוץ מאוד בימים אלה בחוגים פוליטיים בקייב, מעריך כי תימצא הנוסחה שתרצה את כולם: ב?25 במאי ייערכו באוקראינה בחירות, שיאפשרו למערב לחגוג את ההישג הדמוקרטי/ אלקטורלי של כיכר העצמאות.
לצוות החדש שיוביל את המדינה אחרי הבחירות לא תהיה ברירה אלא להמשיך לעבוד עם מוסקבה, שלא תזדרז להסיר את אחיזתה (אפילו הבלתי רשמית) מחצי האי קרים. רוסיה כמובן תפקיר את הנשיא המודח ויקטור ינוקוביץ,' שרק מהווה עבורה נטל, לקורת רוחם של אזרחי מערב אוקראינה. בתסריט הזה התוצאה של מהפכת כיכר העצמאות תהיה מאוד דומה לזו של מהפכות דומות: שום שינוי.
בקייב מעלים בימים אלה את אותו תסריט, מאחר שההנהגה החדשה מאוכזבת מאוד מדרך טיפולו של המערב במשבר עד עתה. גמגום המערב מול הנחישות הרוסית בולט מאוד. אפילו על אופי הסנקציות מתקשים במערב להגיע להסכמה, וכתשובה ל?15 מיליארד הדולרים שהציעה מוסקבה לקייב בנובמבר מוכנה וושינגטון לנדב במארס מיליארד אחד. האם זה מרמז על האכפתיות ועל יחסי הכוחות בין רוסיה לבין ארה"ב?
אפילו להחרמת רוסיה מפיסגת ה?G8 מתנגדת גרמניה. מדוע? מאחר שהעולם לא יודע היום כיצד להתמודד עם הבעיות שמציבות מולו מדינות סוררות כגון איראן וסוריה. מול חדלון המערב מציעה מוסקבה אלטרנטיבה. כיצד יכול היום המערב, חסר הרועה, לוותר על השותף הרוסי שיוריד אותו פעם אחר פעם מהעץ? יכול להיות שיום אחד מישהו יכתוב על תקופתנו כי "בימים ההם אין מלך בעולם, איש הישר בעיניו יעשה" (גירסה מודרנית לספר שופטים).
וושינגטון זקוקה לתוצאות
ספרי ההיסטוריה מלאים באימפריות שקמו וקרסו. היו פרסים והיו יוונים והיו רומאים והיו עות'מאנים והיו עוד אימפריות רבות שפשוט נעלמו. קריסתן לא התרחשה ביום אחד, אלא אחרי תהליך שלקח שנים. יכול מאוד להיות שהדור שלנו עד לתחילת קריסתה של האימפריה המערבית. המשבר באוקראינה הוא עדות לכך. מדינות כגון רוסיה, סין, ברזיל, טורקיה, הודו ואפילו דרום אפריקה עדות לתהליך, ואורבות בפינה. כל אחת מבקשת לנגוס את חלקה בעולם שבו אין בעל בית ואין כיוון.
ובימים סוערים ומאוד לא ברורים שכאלה, שבהם העולם מתנדנד בין מלחמה לשלום, הגיע ראש הממשלה לביקור בוושינגטון. הפגישה עם הנשיא האמריקני היתה סבירה, למרות המחלוקות המוכרות. הפגישה, מן הסתם, היתה יכולה להיות נעימה יותר אילו ראש הממשלה היה מוותר על ביטחון חוף המבטחים שלנו בים גלובלי סוער. לעולם אין מצפן ולישראל אסור לאבד את הצפון.
לא ברור לאן הדברים הולכים, ולא ברור מה צפוי אצלנו באזור ולא ברור בכלל עד כמה אלה שאמורים להעניק לנו ערבות נהנים הם עצמם מיציבות. אלה לא ימים להימורים, גם אם מאיימים עלינו בחרמות. וחוץ מזה, מאז ימי חרם רבנו גרשום הוכחנו שגם אנחנו יודעים להחרים. בכלל, המשבר בחצי האי קרים הוכיח שבמערב הפרוע שבו אנחנו חיים, שבו החוקים משתנים, לא מזיק לענות למאיים באותו מטבע (עיין ערך פוטין והסנקציות).
הבעיה הגדולה של ישראל היא שוושינגטון זקוקה לתוצאות, והיא מצפה להן דווקא במזרח התיכון. באדיבות, אפשר לומר להם: סליחה, אבל מה איתנו?