לרגע אחד, ניתן לדמיין מה קרה בישיבת הנהגת חיזבאללה, ביום שלאחר ההפצצה המסתורית בשטח לבנון (שבוצעה, לפי כמה מקורות זרים, על ידי ישראל). בישיבה, שהתכנסה בדאחייה של ביירות, או במקום מסתור אחר, בוודאי נתן המזכ"ל חסן נסראללה כמה דברי פתיחה, והעניק לאחר מכן את רשות הדיבור לשאר החברים. היו מי שאולי דיברו בשבח ההבלגה, על הצורך להמתין לנוכח המצוקה והאתגרים בסוריה ולבנון. "יש לנו יעדים אסטרטגיים בסוריה", אמרו למזכיר הכללי, "כדאי שלא נפגע בזה עכשיו. כמה טילים שנפגעו, בלי אבדות משמעותיות בנפש, זה לא משהו ששווה לאבד בשבילו הכל". אך היו גם, מן הסתם, שהיו גם תוקפניים יותר. "תראה, סייד חסן, ההפקרות הזו לא יכולה להימשך. הם חיסלו את עימאד ב-2008, ורק לפני שלושה חודשים הם הרגו את לקיס. הם מפציצים שיירות שמיועדות להגיע אלינו גם בשטח סוריה. הם חושבים שהם יכולים לעשות ככל העולה על רוחם ואם לא נבהיר להם שיש מחיר למעשיהם, זה רק יימשך".
וזו בעצם הדילמה שעמה מתמודד חיזבאללה בימים האחרונים. מה לעשות, האם לעשות, היכן לעשות ומתי לעשות. לפחות בנושא אחד - התגובה התקשורתית להפצצה - נפתרה ההתלבטות לאחר קצת יותר מ-36 שעות . וגם כאן הייתה זו התלבטות לא פשוטה. כל הודאה של חיזבאללה כי התקיפה בוצעה בשטח לבנון, תאלץ אותו, לכאורה, להגיב בפועל, גם אם לא מיד. התעלמות מההפצצה תדגיש את פגיעותו של הארגון ואת חולשתו. גם כך, כלי התקשורת הישראלים, ואלה הלבנוניים שאינם מזוהים עם חיזבאללה, דיווחו בהרחבה על אזור ההפצצה ועל כך שנפגעו מטרות של הארגון. החגיגה בתקשורת הישראלית הייתה אפילו מוגזמת, כאילו מנסה לגרור את הארגון להגיב. אחד מנציגי חיזבאללה בעיתונות, איברהים אל-אמין, כתב על כך בלגלוג: "הישראלי גומר מהר כדי לרוץ ולספר לחבר'ה".
בסופו של דבר, בחר חיזבאללה באפשרות הראשונה, כמובן, ולומר במפורש: "הפעם חטפנו, ובבוא הזמן נהיה אלה שנחטיף". זו נשמעת בחירה הגיונית. חיזבאללה שומר כך על אמינותו, לא מצטייר כפחדן ונותן לעצמו מרחב זמן בלתי מוגבל לתגובה. וכך הוא יוכל להמשיך להתמקד בדברים החשובים באמת מבחינתו. מאחר שכרגע לפחות, על אף שהדבר יישמע מוזר, הפצצה ישראלית של כמה משאיות נושאות טילים על התפר שבין סוריה ללבנון, היא האחרונה שבדאגותיו.
רצים לספר לחבר'ה (הזרים)
ועדיין, נראה שהארגון, בשונה מאירועים קודמים, לא ממהר להתעלם ולהבליג. נכון, חיזבאללה מתמודד כיום עם שתי חזיתות לחימה פעילות: האחת בסוריה, והשנייה בלבנון נגד אנשי הטרור הסוני הקיצוני. הלחימה הזו לוקחת ממנו משאבים צבאיים, כלכליים, כוח אדם ופוגעת ביוקרתו הפוליטית. בכל יום כמעט נרשמת תקיפה של ארגון טרור סוני כזה או אחר (גדודי עבדאללה עזאם, ג'בהת א-נוסרה בלבנון ושאר מיני מזיקין), על יעדים של חיזבאללה, אם בביירות ואם במקומות אחרים.
בכל יום נפגעים אנשי חיזבאללה בלחימה בסוריה, והמערכה מול ישראל, אפוא, הינה בעלת דחיפות נמוכה יותר. אבל, וזו נקודה קריטית, מדובר בפעם ראשונה מאז מלחמת לבנון השנייה, שישראל (שוב, לפי מקורות זרים) תוקפת מטרה של חיזבאללה בגלוי על אדמת לבנון, ובעצמה "רצה לספר לחבר'ה" (במגזין טיים, למשל). לכן, יהיה זה לא פשוט לארגון לעבור בשתיקה על האירוע האחרון, והנקמה כנראה תבוא, השאלה היא רק מתי, והיכן.
אפשרות של הסלמה רבתי וגרירת הארגון לקרב ראש-בראש מול ישראל בימים אלה, עלולה להסתיים בתוצאות קשות לא רק עבור חיזבאללה, אלא גם עבור הציר כולו: איראן-סוריה-חיזבאללה. ניתן רק לשער שאם כוחות ישראלים ייכנסו ללבנון, חיזבאללה ייאלץ להעביר בדחיפות את אלפי אנשיו השוהים בסוריה (שליש מהכוח הלוחם) חזרה ללבנון, ולהפקיר את בשאר אסד לחסדי האופוזיציה הסורית. אלה לא יהיו חדשות טובות עבור המשטר בדמשק, או זה בטהראן.
בתפיסה של חיזבאללה, חל מפנה אסטרטגי באשר להתחמשות של הארגון. אם עד לפני כשנה וחצי, שמר חיזבאללה חלק מארסנל הטילים באדמת סוריה, מלחמת האזרחים שם גרמה לו להבין שעדיף להעביר את הטילים והרקטות קרוב לבית, לאדמת לבנון. ישראל מפריעה לתהליך הזה. וזו נקודת ההתנגשות בין חיזבאללה לישראל, על אף הרצון של שני הצדדים להימנע מעימות כולל בשלב זה.
לכן, ייתכן שחיזבאללה יבחר בעימות לא-ישיר בתגובה להפצצה. בצמרת חיזבאללה יש רצון לנקמה בישראל, אך לא בפעולה שתשאיר טביעות אצבע מובהקות. כלומר, ירי מסיבי של רקטות שיביא לתגובה ישראלית, ויביא לעוד ירי , היא אופציה רעה לחיזבאללה; לעומת זאת, פיגוע נגד תיירים ישראלים בחו"ל, נגד שגרירויות ונציגויות, זו כבר אופרה אחרת. השבוע פרסם עמוס הראל ב"הארץ" כי בישראל מעריכים שחיזבאללה ינסה לפגוע בבכירים ישראלים. אם יצליח חיזבאללה לפגוע בגורם ישראלי, בהווה או בעבר, על אדמת ישראל או בחו"ל, יהיה זה הישג אדיר עבורו, והנקמה המושלמת על חיסולם של עימאד מורנייה ב-2008 וחסן לקיס ב-2013. עין תחת עין, שן תחת שן.
המאמץ של חיזבאללה לעשות פיגוע איכותי, בנוסח חיסול ממוקד, צפוי להימשך בתקופה הקרובה. אחד האירועים המשמעותיים ביותר בזירה התרחש ביוני 2012. סוחרי סמים מהכפר רג'ר שעל הגבול בין ישראל ולבנון, הבריחו לתוך ישראל 21 ק"ג של חומר נפץ תקני. חומר הנפץ הגיע לנצרת, שם נתפס על ידי כוחות הביטחון הישראלים. החקירה העלתה שחיזבאללה היה הגורם ששלח את ה"משלוח" הזה. ההערכה הרווחת כיום, היא שמישהו בארגון ביקש לרקום, באמצעות שליחים פלסטינים או ערבים ישראלים, פיגוע התנקשות.
הר הבית בידיהם
הטבח שעשה ברוך גולדשטיין במערת המכפלה, ב-25 בפברואר 1994, היה פיגוע הטרור היהודי הקשה ביותר בתולדות ישראל והפלסטינים. 29 פלסטינים נרצחו ויותר מ-100 נפצעו. הם נטבחו בשעה שהתפללו את תפילת השחר של היום ה-15 בחודש רמדאן. במהומות כן בשטחים נהרגו עוד תשעה פלסטינים. הטבח הביא לגל של פיגועי התאבדות מבית היוצר של החמאס, ושל "המהנדס" יחיא עיאש. מכוניות תופת, אוטובוסים מתפוצצים. היו אמנם פיגועי התאבדות גם בחודשים שלפני הטבח, אבל לא בכמות שלאחריו. גם לא באיכות.
חמיס אל-ג'מל היה אז בן עשר. הוא התעורר ב-3:30 בבוקר כדי לצאת עם אחיו ועם שכניו לתפילה ב"אל-חרם אל-איברהימי", היא מערכת המכפלה. משפחתו התגוררה בשכונת אבו סנינה, מרחק של כעשר דקות הליכה בסך הכל מהמבנה הקדוש. "היינו בין האחרונים שהגיעו למקדש", סיפר לי השבוע. "יצאנו מעט באיחור, והתעכבנו במחסומי הבדיקה. היו הרבה מאוד אנשים. מאות. התפילה החלה, והאימאם הקריא מהקוראן. סיימנו את 'הרכוע' הראשון (התפילה מרוכבת משתי רכעות), ואז התחלנו את הרכוע השני.
"כאשר הצמדתי את המצח לרצפה, שמעתי שני פיצוצים. לא ידעתי מאיפה הם הגיעו. פתאום, החל ירי אינטנסיבי מאחור. המתפללים צעקו 'לשכב, לשכב'. בהתחלה לא נפגעתי. הייתי בין שני מבוגרים גדולים ממני שנפגעו מהיריות ונהרגו. אחרי שלוש דקות בערך, כמה אנשים ניסו לרוץ לעבר הדלת הקרובה, ואז חטפתי מכה בראש והרגשתי שיורד לי דם . פגע בי כדור ששפשף לי את הגולגולת. למזלי הייתי יחף, אבל אם הייתי בנעליים, הייתי מת".
חמיס ראה אותו. "עוד הספקתי להסתכל על גולדשטיין. הוא היה במדים. המתפללים התנפלו עליו והרגו אותו. ניסינו לצאת, אבל אז החלו יריות של הצבא. הם חשבו כנראה שזה פיגוע נגד יהודים. סוף סוף יצאתי החוצה וראיתי את אחי. הוא הרים אותי, הכניס אותי למכונית, ונסענו לבית חולים. רק אחר כך, בחדשות, הבנו מה קרה שם. זה לא היה פשוט בשבילי, בתור ילד בן עשר. הרבה אנשים בשכונה שלנו נהרגו באותו יום. הייתי בבית החולים 12 יום, ועד עכשיו יש לי כאבי ראש. אני זוכר את הכל עד היום, וזה לא מרפה ממני".
בימים אלה, פיגוע טרור יהודי נוסף איננו בלתי-סביר. במערכת הביטחון הישראלית חוששים שאירוע כזה עלול להצית כאן תבערה בסדר גודל של אינתיפאדה. הטבח במערה אמנם לא גרם לגל בלתי פוסק של הפגנות המוניות, אך הביא לגל אדיר של פיגועי התאבדות. ועדיין, לא צריך להרחיק לכת עד לפיגוע או טבח: גם אירוע אחר, בהר הבית ובמסגד אל-אקצא, עלול בקלות להביא להסלמה ולאלימות. וכאן, נדמה שדווקא בימים האחרונים, מנסים לא מעט פירומנים, חובבי תבערות ושריפות מוכרים וידועים, לחולל פרובוקציות סביב ההר. דיונים בכנסת על ריבונות ישראל בהר הבית , ביקור של שר ברחבת מסגד אל-אקצא, והכל לכאורה בשם חופש הפולחן ליהודים. בפועל, הרבה מזה נובע מענייני פוליטיקה פנים-ליכודניקית, פנים בית-יהודי. ומה יקרה אם חלילה חבית חומר הנפץ של הר הבית תתפוצץ? זה כבר פחות מעניין אותם. אז אותם חובבי שריפות יגידו, "אמרנו לכם שהערבים לא רוצים שלום".