כך הסכימה ישראל לראשונה לחלוקת ירושלים

"ישראל מבינה כי העיקרון הבסיסי בהצעתו של הנשיא קלינטון לגבי הר הבית, הוא: מה שקדוש למוסלמים יהיה תחת ריבונות פלסטינית, ומה שקדוש ליהודים יהיה תחת ריבונות ישראלית. בהתאם לכך, ההגדרה של 'האזור הקדוש ליהודים' צריכה לכלול בתוכה את מנהרת הכותל, בניין ה'מחכמה', הכותל המערבי עצמו והחלק הנוסף שלו שסמוך לכותל הדרומי, כמו גם את גן העופל, עיר דוד, הר הזיתים וקברי המלכים והנביאים".

כך, בשני משפטים תמציתיים, סיכמה ממשלת ישראל בינואר 2001 את הקווים האדומים שלה, האחרונים בהחלט, בנושא הרגיש ביותר במשא ומתן עם הפלסטינים - אזור האגן הקדוש והר הבית. המשפטים הללו לקוחים ממסמך היסטורי, שמתפרסם במלואו לראשונה כאן בוואלה! חדשות: התשובה הרשמית של ממשלת ישראל להצעת השלום של הנשיא קלינטון מדצמבר 2000 ("מתווה קלינטון"). קטעים וציטוטים מן המסמך פורסמו בעבר בעיתון "הארץ", ובספרים מאת בני מוריס וגלעד שר. הנוסח המלא שלו מתפרסם כאן לראשונה:

מספר האנשים שנחשפו למסמך, בירושלים ובוושינגטון, מצומצם ביותר. אף שעברו 13 שנים מאז ניסוחו, המסמך רלוונטי מאוד בימים אלה, על רקע כוונת ארה"ב להציג בקרוב הסכם מסגרת, מעין "מתווה ג'ון קרי", שרבים משווים אותו למתווה שהציג ביל קלינטון. הנשיא דאז ביסס את הצעתו על עמדות הצדדים, כפי שהושמעו לאורך חודשי המשא ומתן בשנת 2000, וביקש משני המנהיגים לקבל את הצעתו כבסיס למשא ומתן על הסכם קבע. קרי יבסס את הצעתו על שיחותיו עם נתניהו ועם אבו מאזן בחודשים האחרונים, ויבקש גם הוא שהצעתו תתקבל כבסיס להמשך השיחות.

נתניהו צפוי לדון במסמך של קרי בפגישתו עם הנשיא ברק אובמה, שתתקיים בתחילת השבוע הבא בוושינגטון. כמה ימים לאחר מכן צפוי גם יו"ר הרשות הפלסטינית, אבו מאזן, להגיע לבית הלבן. השניים יידרשו להשיב להצעה האמריקנית עד סוף מרץ, אז צפויה הפעימה הרביעית של שחרור האסירים. הפעם האחרונה שבה מנהיגי ישראל והרשות הפלסטינית היו במצב דומה הייתה בדצמבר 2000, כאשר אהוד ברק ויאסר ערפאת נאלצו להתמודד עם "מתווה קלינטון". עיון בתגובה הישראלית להצעת השלום של קלינטון יכול להציע כמה הבחנות מעניינות, לקראת העתיד הקרוב.

הצעתו של קלינטון הוצגה לצדדים ב-23 בדצמבר 2000. ישראל הייתה בעיצומה של מערכת הבחירות לראשות הממשלה בין אהוד ברק לאריאל שרון, ברקע השתוללה האינתיפאדה השנייה ואילו בבית הלבן התכוננו לחילופי משמרות בין קלינטון לג'ורג' בוש. המתווה של קלינטון היה "הצעה סופית בהחלט", שהוצגה לשני הצדדים רגע לפני שהנשיא יוצא לפנסיה.

המתווה כלל נסיגה ישראלית מכ-95% משטחי הגדה, לצד סיפוח ישראלי של גושי ההתנחלויות בהיקף 6-4%; חלוקת ירושלים לפי מפתח של "מה שערבי לפלסטינים, מה שיהודי לישראל"; השארת הכותל ו"קודש הקודשים" - האזור שמתחת להר הבית - בידי ישראל, והעברת רחבת הר הבית לריבונות פלסטינית; ויתור פלסטיני על זכות השיבה לתחומי ישראל, לצד כניסה סמלית של פליטים משיקולים הומניטריים; פירוז המדינה הפלסטינית והכרזה על סיום הסכסוך ועל קץ התביעות.

בניגוד לקרי, שמתכוון להציג מסמך כתוב, קלינטון הציג את רעיונותיו בעל פה. מן הצד הישראלי נכחו בפגישה שר החוץ שלמה בן עמי, ראש לשכת ראש הממשלה גלעד שר, סגן ראש השב"כ ישראל חסון, היועץ המדיני פיני מידן-שני ומזכיר צוות המשא ומתן, גידי גרינשטיין, שרשם את דבריו של קלינטון - תחילה במחשב הנייד שלו, ובהמשך בכתב יד, לאחר שהסוללה של המחשב אזלה.

לאחר הצגת המתווה, קיבלו שני הצדדים ארבעה ימים כדי להודיע אם הם מקבלים את הצעת הנשיא כבסיס למשא ומתן, או דוחים אותה. ב-27 בדצמבר כינס אהוד ברק את הקבינט המדיני-ביטחוני שלו, ומיד לאחר מכן את שרי הממשלה. ראש לשכתו, עו"ד גלעד שר, תיאר בספרו "במרחק נגיעה" את הדיון הדרמטי: "ראש הממשלה אמר כי רעיונות הנשיא אינם החלום שלנו, ובנושאים מסוימים הם גולשים אל מעבר למה שהיינו מוכנים לקבל, לו היינו מפרידים כל נושא לגופו. אלא שאם הצד השני יהיה מסוגל לעשות את הצעד, אנו נחטא לאחריותנו אם לא נהיה נכונים לדון בחבילה הכללית".

ברק הציע לשרים כי ישראל תשיב בחיוב להצעה, אך תעביר לאמריקנים מסמך עם הסתייגויות והבהרות. עשרה שרים תמכו בהצעה, שניים - מיכאל מלכיאור ורוני מילוא – התנגדו, ושניים נוספים נמנעו. יועצו המדיני של ברק, צבי שטאובר, העביר הודעת פקס דחופה לשגריר ארה"ב בישראל דאז, מרטין אינדיק (כיום שליחו של ג'ון קרי למשא ומתן), כדי לבשר לו שישראל החליטה לקבל את מתווה קלינטון "עם הבהרות".

לאחר מכן כינס ברק את ה"כוורת" המצומצמת שלו – שר החוץ בן-עמי, ראש הלשכה גלעד שר, המשפטן ד"ר דניאל דרייזנר ומזכיר צוות המשא ומתן גידי גרינשטיין, כדי לנסח את התשובה הרשמית לאמריקנים. התשובה הועברה על ידי שר ישירות לנשיא קלינטון כעבור שבוע, ב-5 בינואר.

הנוסח המלא של התשובה, שהגיע לידי וואלה! חדשות, חושף את "הקווים האדומים ביותר" של ישראל, באחד הרגעים הדרמטיים בתולדות הסכסוך הישראלי-פלסטיני.

התשובה הישראלית למתווה קלינטון מחולקת לשני חלקים: תשובה כללית ונספח "הבהרות" מפורט. בפתח התשובה הכללית נכתב: "אנו מחשיבים את רעיונות הנשיא כבסיס לדיון, בתנאי שהם יתקבלו כבסיס לדיון - בנוסח הנוכחי - גם על הצד הפלסטיני. ישראל מודה לנשיא קלינטון על תרומתו הקריטית לתהליך השלום. ישראל תבקש מספר הבהרות בנושאים החיוניים ביותר עבורה". אלה משפטים שבנימין נתניהו יכול (ויש שיגידו, צריך) לאמץ ככתבם וכלשונם אל מול מתווה קרי.

קלינטון אמנם הצהיר שהצעתו מבוססת על עמדות שהצדדים עצמם העלו במשא ומתן, אך ישראל הבהירה כי עמדת הנשיא לגבי האגן הקדוש - הכותל וקודש הקודשים לישראל, רחבת הר הבית לפלסטינים - לא מייצגת את עמדת ישראל בשיחות. "רעיונותיו של הנשיא לגבי העיר העתיקה והר הבית שונים מאלה של ישראל, שהציעה משטר מיוחד בכל אזור האגן הקדוש", נכתב במסמך. הרקע לדברים: ישראל העלתה במהלך השיחות הצעה ל"משטר מיוחד" במעורבות בינלאומית, שיאפשר לשתי המדינות - ישראל ופלסטין - גישה וזיקה להר הבית, מבלי להעביר את ההר לריבונות פלסטינית.

קלינטון, כאמור, הציע חלוקה חותכת של אזור הר הבית, שלפיה הפלסטינים מקבלים ריבונות על רחבת הר הבית שעליה ממוקמים המסגדים, ואילו ישראל מקבלת ריבונות ערטילאית על השטח שמתחת לרחבת הר הבית, מקום משכנו של "קודש הקודשים". בנוגע לכך נכתב בתשובה הישראלית כי "ההסדרים המוצעים בתחומי הריבונות וחלוקת הסמכויות בהר הבית וסביבתו דורשים עוד עבודה, כדי שישקפו בצורה ראויה את הקשר בן 3,000 השנים של היהדות להר הבית". הדגשת הקשר של היהדות להר הבית לא הייתה מקרית: יו"ר הרשות הפלסטינית דאז, יאסר ערפאת, דחה בתוקף את הקשר הזה, ואף טען במהלך השיחות עם ישראל שבית המקדש היה ממוקם בשכם ולא בירושלים.

החלק הכללי של תשובת ישראל כלל גם הערה חשובה בנושא הטריטוריאלי. ישראל השיבה כי הצעותיו של קלינטון - העברת 96-94% משטח הגדה לפלסטינים – חורגות מהסכמותיה בקמפ דייוויד: כ-92% מהשטח לכל היותר. עם זאת, ישראל לא נקבה במספר נגדי להצעתו של קלינטון. בוועידת טאבה שנערכה כעבור כחודש, ישראל הייתה קרובה מאוד להסכים באופן רשמי למספרים של קלינטון.

נספח ההבהרות כולל התייחסות מפורטת לחמשת נושאי הליבה של הסכסוך, שעומדים גם כיום במוקד המשא ומתן: סיום הסכסוך, טריטוריה, ירושלים, ביטחון ופליטים. הנספח נפתח בהתייחסות לקץ התביעות ולסוף הסכסוך. ישראל דרשה כי ברגע שייחתם הסכם מסגרת בין הצדדים, תהיה הכרזה על סוף הסכסוך וקץ התביעות. כפי שהתברר בהמשך, הפלסטינים העדיפו שההכרזה על סוף הסכסוך תהיה רק לאחר הסכם הקבע, אם בכלל.

בנושא הטריטוריאלי, הבהירה ישראל כי היא מוכנה להעניק אזרחות לפלסטינים שכפריהם ממוקמים בגושי ההתנחלויות. "ישראל מבינה שיהיו פלסטינים בתוך גושי ההתנחלויות שיסופחו לישראל. הפלסטינים הללו לא יהיו נתונים למשטר מיוחד", נכתב בתשובה. לא ברור אם העמדה הזו מקובלת על ישראל גם כיום.

הפשרות המשמעותיות ביותר של ישראל לנוכח מתווה קלינטון משתקפות בהבהרות בנושא ירושלים. קלינטון הציע לחלק את העיר כולה, כולל העיר העתיקה, על פי מפתח דמוגרפי. ההבהרות של ישראל בנושא ירושלים נפתחו במשפט: "ישראל מבינה כי העיקרון שלפיו מה שערבי לפלסטינים ומה שיהודי לישראל, ייושם לגבי השכונות בירושלים, תוך התחשבות ברציפות". זוהי הפעם הראשונה אי פעם שממשלת ישראל הכירה, במסמך רשמי, בחלוקת ירושלים. אף שהטקסט מתייחס אך ורק לירושלים האורבנית ולא לעיר העתיקה, אי אפשר להמעיט בחשיבות הדברים. אפשר רק לדמיין עד כמה היה קשה למנסחי המסמך לכתוב את הדברים.

בהמשך נכתב: "ישראל מבינה שהעיקרון הבסיסי בהצעת הנשיא לגבי הר הבית, הוא - מה שקדוש למוסלמים תחת ריבונות פלסטינית, ומה שקדוש ליהודים תחת ריבונות ישראלית. בהתאם לכך, ההגדרה של 'האזור שקדוש ליהודים', או לחלופין של 'קודש הקודשים', צריכה לכלול בתוכה את מנהרת הכותל, בניין ה'מחכמה', הכותל המערבי עצמו והחלק הנוסף שלו שסמוך לכותל הדרומי, כמו גם את גן העופל, עיר דוד, הר הזיתים וקברי המלכים והנביאים".

קשה להבחין בכך בקריאה ראשונה, אך הפסקה הזו היא הדרמטית ביותר במסמך. קלינטון, כאמור, הציע לחלק את אזור הר הבית כך שישראל תשמור על הכותל ועל "קודש הקודשים", ואילו הפלסטינים יקבלו את רחבת הר הבית. פיסקת ה"הבהרה" הזו אינה סותרת את הצעתו של קלינטון. היא מפרטת מהם המקומות הקדושים ליהדות שישראל תתעקש לשמור תחת ריבונותה בכל מצב. רחבת הר הבית אינה מוזכרת.למרות שישראל הדגישה בתחילת המסמך שהיא מעדיפה "משטר מיוחד" באגן הקדוש על פני חלוקה ברוח קלינטון, היא השאירה פתח לקבלת להצעת הנשיא. זוהי כנראה הפשרה הכואבת ביותר אי-פעם שממשלה ישראלית הסכימה להעלות על הכתב, תמורת האפשרות לשים קץ לסכסוך עם הפלסטינים.

לגבי העיר העתיקה, הנשיא קלינטון הציע לחלק אותה כך שהפלסטינים יקבלו שני רבעים, המוסלמי והנוצרי, וישראל תשמור על הרובע היהודי ועל הרובע הארמני. גם בסוגיה הזו, ישראל לא הציגה הסתייגות מפורשת מהצעת הנשיא, מעבר להבהרה הכללית שישראל מעדיפה "משטר מיוחד" באגן הקדוש.

בנושא הביטחון, קלינטון הציע כי המדינה הפלסטינית תהיה מפורזת וכי בגבולותיה יפעל כוח בינלאומי. בבקעת הירדן הציע הנשיא להשאיר נוכחות מצומצמת של צה"ל לתקופה של שש שנים, תחת פיקודו של הכוח הבינלאומי. ישראל הבהירה בתגובה כי היא "מבינה שהכוח הבינלאומי יהיה בפיקוד ארצות הברית" וכי "הכוח הישראלי בבקעה לא יהיה כפוף לכוח הבינלאומי". ישראל הבהירה כי עמדתה בנוגע ללוח הזמנים "שונה מעמדת הנשיא", אך לא נקבה במספר שנים חלופי לנסיגת צה"ל. כמו כן, ישראל התעקשה לשלוט במרחב האווירי והאלקטרו-מגנטי של המדינה הפלסטינית.

בנושא הפליטים ישראל קיבלה את הצעתו של קלינטון שלפיה לא תהיה זכות שיבה לישראל, אך הבהירה כי הניסוח של הנשיא "עמום מדי" מבחינתה. כמו כן, ישראל לא פסלה את האפשרות לקלוט פליטים פלסטינים מעטים, שלא במסגרת זכות השיבה. "ישראל מבינה שכל כניסה של פליטים לתחומה תהיה נתונה להחלטתה הבלעדית של ישראל, על בסיס שיקולים ישראליים בלבד, כגון צרכים הומניטריים". ישראל לא ציינה כמה פליטים תסכים לקלוט, אם בכלל. ככל הנראה, בנושא הפליטים, המסמך של קרי יהיה נוח יותר לישראל ממתווה קלינטון - כלומר, קרוב יותר לעמדתו של ברק מאשר להצעתו של קלינטון.

קלינטון לא הזכיר בהצעתו את סוגיית הפיצוי ליהודי מדינות ערב. ממשלת ברק ביקשה להצמיד את הסוגיה הזו לסוגיית הפליטים הפלסטינים בנספח ההבהרות: "ישראל מניחה שנושא הפליטים היהודים יטופל". כלקח מן העבר, במתווה של קרי צפויה להיות התייחסות מפורשת לנושא, מה שיהווה הישג מדיני עבור ישראל.

מתווה קלינטון קבע כי ישראל היא "המולדת ההיסטורית של העם היהודי". ישראל לא הסתייגה מהניסוח, ולמרבה ההפתעה גם הפלסטינים, בתשובתם שלהם למתווה קלינטון, לא הסתייגו מהקביעה הזו. ישראל לא דרשה הכרה מפורשת בה כמדינה יהודית, והתעקשה במקום זאת שהקמת המדינה הפלסטינית "תבטא באופן סופי את הזכות להגדרה עצמית של העם הפלסטיני", ניסוח שלא יאפשר לפלסטינים להציג תביעות לאומיות לאחר הקמת מדינתם. עמדה זו של ישראל זכתה לתמיכה נלהבת של ממלכת ירדן, שגם היא מעוניינת להסדיר באופן סופי ומוחלט את השאיפות הלאומיות של הפלסטינים.

בשורה התחתונה, ברק השיב בחיוב לקלינטון, עם הסתייגויות "סבירות" בעיני ארה"ב. התשובה הפלסטינית, לעומת זאת, כללה הסתייגויות מפורטות וארוכות, שבעיני בכירי הממשל "רוקנו מתוכן" את המתווה. למרות ההסתייגויות, הודיע קלינטון כי המנהיגים הסכימו לקבל את רעיונותיו כבסיס למשא ומתן, וההמשך ידוע: הצדדים נפגשו לסבב שיחות אחרון בטאבה, שנערך כשבועיים לפני הבחירות בישראל. הם לא הגיעו להסכם, אך בהודעת הסיכום נאמר כי "הצדדים מעולם לא היו קרובים יותר להסכם". שבוע לאחר מכן, הפסיד ברק בבחירות לאריאל שרון.

בחזרה לימינו. עיון בתשובת ברק מבהיר את הבעיה שבפניה ניצב כעת נתניהו. המסמך של קרי יהיה יותר "פרו ישראלי" ממתווה קלינטון, לפחות בשלושה נושאים: ירושלים (הניסוח יהיה עמום וכללי), הכרה הדדית (קרי ידגיש את עניין המדינה היהודית) והפליטים. למרות קולות השבר בקואליציה שלו, בנסיבות הללו לנתניהו יהיה קשה מאוד להציג הסתייגויות משמעותיות.

אבו מאזן ינסה לטעון שהמסמך מהווה נסיגה מהצעת קלינטון – אך האמריקנים ישיבו לו, ובצדק, שהאחריות לכך מוטלת על קודמו בתפקיד, יאסר ערפאת, שעשה שגיאה חמורה כאשר דחה את הצעת הנשיא. בסופו של דבר, אחרי עוד עשרות שיחות עם ג'ון קרי ואינספור התייעצויות פוליטיות, יצטרכו שני המנהיגים לספק תשובה דומה לתשובה שהציג בזמנו אהוד ברק: הרבה "כן", מעט "אבל". השאלה הגדולה היא אם הם באמת מסוגלים לכך.


לפניות לכתב אמיר תיבון: amir.tibon@walla.co.il