הבנקים נותנים הלוואות יקרות כי הם יכולים. בשורה התחתונה, אין תחרות של ממש בענף הבנקאות הישראלי. כאשר שני הבנקים הגדולים במדינה חולשים יחד על נתח עצום מהעוגה, וחמשת הבנקים חולשים כמעט על כולה, ברורה לכולנו התמונה. צפוף ומחניק שם.
אלא שאם זו היתה רק בעיית "חוסר תחרות", כמו נניח בענפים רבים נוספים - משק החשמל וחלק מענפי המזון - היינו אומרים ניחא. אך בתחום הבנקים הלקוחות הקטנים משלמים על טעויות הטייקונים הגדולים.
ראו את פרשת אי.די.בי. השליטה שם הועברה לידיים חדשות לאחר שהקונצרן הגיע לשוקת שבורה. נוחי דנקנר שעמד בראשו איבד את השליטה. בדרך העמידו הבנקים לחברות הפרטיות שלו, שדרכן שלט בקונצרן, אשראי של קרוב למיליארד שקלים כך לפי ההערכות. עניין זה עורר ביקורת נוקבת מבית המשפט בחודשים האחרונים. האם נשמע מהבנקים מה עלה עם חובותיו הפרטיים? ספק רב. ברור שאם יוכלו הם יעדיפו למחוק את חובותיו ולרוץ קדימה. הלחץ הציבורי אולי יסייע כאן.
הציבור משלם בהלוואות יקרות
ולמה זה חשוב? כי על המחיקות לטייקונים משלם הציבור בהלוואות יקרות ביותר ובריביות אפסיות בפק"מ. הפער הזה מייצר את הרווחים העצומים של הבנקים, שמאפשרים להם למחוק חובות למועדון החברים והמקורבים ולהמשיך לרוץ קדימה.
חלק מהבנקים טוענים שפתחו בתיקונים והקטינו מאוד את חשיפת הטייקונים לתיק האשראי שלהם, אבל בשורה התחתונה ברורה לנו התשובה: יותר תחרות. רק הכנסת תחרות של ממש תפעיל לחץ ותאלץ את הבנקים להציע הלוואות זולות יותר לציבור הרחב. כמו בשאר ענפי המשק המאובנים, גם כאן זה צריך להיות הפתרון.