פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      תנו לאוהדי הכדורגל ערוץ משלהם

      משחקי הכדור מטמטמים את עם ישראל ואת ערוץ 1, שמקצה לאגף התכניות עשירית (!) ממה שהוא מקצה למשדרי הכדורגל והכדורסל. הפתרון: פיצול הערוץ הראשון לשניים | מנחם בן

      רשות השידור (סריקה)
      תנו ערוץ נפרד לחובבי הספורט. הלוגו של רשות השידור

      אני יודע שישנאו אותי על זה ויבוזו לי על זה, כי עם ישראל אוהב כדורגל ואני לא. כלומר, לא את מה שהפך להיות: אליל המונים דבילי לחלוטין, המעודד אלימות, גזענות, בערות ("אשכנזי, לך תקרא ספרים") וסתם טמטום (כי הנפש שקועה בהבל).

      ואני יודע שגדולי עולם אהבו ואוהבים כדורגל, מאריק איינשטיין עד הנרי קיסינג'ר. ואני מודה שכל מי שאוהב כדורגל הוא בעיני קצת אידיוט. שלא לדבר על כדורסל (האינטליגנטי יותר כביכול). כדורגל זה עוד על דשא. וזה יפה. אבל פרקט?! וגיא פניני המטפטף דברי שטנה איומים באוזנו של כדורסלן מעודן ממוצא שוודי (קורא לו נאצי ומאחל לו שיהיה לו ולאבא שלו סרטן בראש). היש יותר מגעיל מזה? היש יותר ירוד מזה? גם אם התגובה הציבורית לדבריו של פניני הייתה יפה מאוד ונאותה. אבל זה עדיין אומר את מה שאני בא להגיד: שכדורגל וכדורסל הפכו למרבץ נוראי של בהמיות וטמטום.

      אבל אל תבינו לא נכון: זה לא שאני לא מכיר את מתיקויות המשחק. כשהייתי ילד דווקא שיחקתי כדורגל ואהבתי כדורגל, ואפילו שיקרתי פעם, כשהייתי בן 8 בערך אני מעריך, שהתקבלתי לקבוצת הילדים של מכבי יפו. והאמת היא שניסיתי, אבל ממש לא התקבלתי. אחר כך התרחקתי מכל זה לטובת עניינים אחרים, והעניין בכדורגל נמחק ממני סופית ולחלוטין כשהתחלתי להתעניין בשירה כשהייתי בן 14. משוררים הם דבר כל כך הרבה יותר מעניין, ואני יודע שיש משוררים שאוהבים כדורגל (יאיר הורביץ למשל היה אוהד שרוף). אבל אני לא זוכר ברגע זה משוררים טובים שאוהבים כדורגל. והרי רוב ענפי הספורט האחרים יפהפיים לחלוטין (כי לא מתלווה אליהם נהמת ההמון האוויל): ריצה ושחייה וקפיצה במוט והתעמלות. כל מה שיפה. ואין מה לעשות, גם אגרוף, עם כל נוראותו, הוא הרבה יותר מרתק (לא שאני מסתכל).

      שניים מילדי לעומת זאת, שאותם אני עצמי לימדתי לשחק כדורגל בתחילה, היו שחקנים מצטיינים בעירוני אשדוד ילדים. אפשר לברר. אני לא משקר הפעם.

      עניין של טעם - דוד ויצטום (חינוכית 23)
      ויצטום הנהדר | צילום: חינוכית 23

      אבל כן, כשאני מסתכל היום על האצטדיונים ועל משחקי הכדורגל – במקרה, לכמה דקות, אני לא מסוגל ליותר מזה מחמת השעמום הגמור (למרות שראיתי במקרה את המספרת של ערן זהבי, והיא הייתה באמת מושלמת) – אני מתייאש מן העם הזה ומן העולם הזה.

      ואחר כך לך תסביר להם שישעיהו הנביא היה גדול הנביאים האלוהיים שהתהלכו אי פעם על פני כדור הארץ. והתנ"ך הוא ספר אלוהי, והוא בעברית, ואין לנו גאווה גדולה מזו. בעיניהם, מה שהוא לא גול בשער או סל ברשת – בתנאי שזה בא מהקבוצה שלך – לא תופס ולא מביא לאורגזמה. אז לך דבר איתם (ולא שאני לא מדבר).

      ואת כל זה אני אומר בסך הכל כהקדמה למשהו שאני מבקש להגיד באוזני ועדת לנדס, העוסקת ברשות השידור ובערוץ 1, שזה כמה חודשים הפך בו הכדורגל לדומיננטי הרבה יותר ורוב תקציבי התכניות האחרות נגזלו לטובתו. תקציב התכניות הוא בדיוק עשירית מתקציב הספורט (כלומר, בעיקר הכדורגל בעצם) וזוהי חרפה מוחלטת. ליבי ליבי עם אגף התכניות בערוץ הראשון, שמנסה להיאבק בקיצוץ הנואל בתקציביו.

      1. באוזני ועדת לנדס, או: שתי מחלות רוממה

      כשמדברים על חוליי רשות השידור, מדברים בעצם כידוע על ערוץ 1, לא כולל בעיית האגרה, שעוד מעט ניגע בה. הרי אין תחליף לרשתות קול ישראל – מרשת ב' עד רשת ג', מרשת א' עד קול המוזיקה ומורשת – המצוינות באופן בסיסי, למרות הדיכוי הקומיסרי והשתלטני של מנהל קול ישראל ומנהל רשת ב', שהכרתי מקרוב, שלא בטובתי.

      אבל גם את הדיון בערוץ הראשון צריך להתחיל בעיקר, והעיקר הוא שיש בערוץ הטלוויזיה הממלכתי, עם כל חוסריו ומגבלותיו, כמה פנינים עיתונאיות ואינטלקטואליות שאסור לוותר עליהן. ודי אם נזכיר שדרנים ופרשנים כמו אורן נהרי, דוד ויצטום, יעקב אחימאיר, עודד שחר, איילה חסון, עודד גרנות, דב אלבוים, או תכניות מעולות בסוגן כמו "מבט שני", "הסיפור האמיתי", "גלובוס", "רואים עולם", "מקבלים שבת", וגם תכנית בידור מצוינת כמו זו שמגישים יענקלה ואירית בליל שישי, בטעם טוב וישן ולא מרושע.

      אנדריאה ז'יז'יץ' שחקן מכבי תל אביב (יוסי ציפקיס)
      כדורסל: מרבץ נוראי של בהמיות וטמטום | צילום: יוסי ציפקיס

      גם תכנית תרבות כמו "הזירה" זכרונה לברכה הייתה מצוינת בסוגה הסנוביסטי (בניגוד ל"מתורבתים" הגרועה, מה לעשות, או שרק אני לא יכול להסתכל עליה?). גם שידורי האליפויות העולמיות ששודרו בקיץ האחרון – אליפות השחייה ואליפות האתלטיקה – היו מופת של שידור ציבורי נפלא, וכמוהם משדרי המוזיקה שנחתו עלינו בעונה קצרה וקסומה אחת, גם הן בקיץ האחרון, כמתנה שבועית לא צפויה בשעות הערב, מאלטון ג'ון עד אדל וג'ים מוריסון.

      זה לא אומר, כמובן, שוועדת לנדס צריכה לשמר את ערוץ 1ואת רשות השידור במתכונתם הנוכחית. ממש לא. אין ספק שנחוץ מהפך. חלקו קיצוני. למעשה, נחוצים כמה מהפכים חיוניים, אבל כדאי מאוד, גם הפעם, לא לשפוך את התינוק – במקרה זה, שדרים בשלים במיוחד ותכניות נדירות בטיבן – יחד עם המים המלוכלכים.

      זאת ועוד: ככל שאיכות תכניות הרדיו והטלוויזיה ברשות השידור תלויה, כמובן, בעורכים ובמגישים ובמנהלי המחלקות השונות (וברור שצריך להחליף כמה מן המנהלים, בעיקר את השתלטניים והשלטוניים שבהם), הרי יש כמה שינויים מבניים שיכולים להיעשות רק מחוץ למערכת העיתונאית והניהולית הישירה – כלומר, בהחלטות ממשלה בלבד – אחרת לא ייעשו כלל. החל מביטול אגרת רשות השידור (ואין שום בעיה לבטל אותו, בהחלטת ממשלה אחת, למרות שגלעד ארדן חושב שזה בלתי אפשרי) ועד לפיצול הכרחי בין ערוץ החדשות לערוץ הספורט לשני ערוצים נפרדים. ולזה בדיוק נועדה ההקדמה בעניין הכדורגל והכדורסל.

      2. תפצל, לנדס, תפצל

      כי כן, השידוך הכפוי בין משדרי הכדורגל הנחותים, המציפים את ערוץ 1, לבין מחלקות החדשות והתעודה והתרבות והמורשת חייב להיפסק. שוב ושוב מופקעים משדרי החדשות בערוץ הראשון לטובת איזשהו שידור חי ממגרש כדורגל מיוזע כלשהו. האם יש איזה צופה אינטליגנטי שיכול להתייחס ברצינות לערוץ שאף פעם אינך יודע אם ישדרו בו משחק כדורגל משמים (סליחה), או את "גלובוס" המצוינת עם אורן נהרי ודוד ויצטום הנפלאים?

      הגיע גם הזמן שיעקב אחימאיר יפסיק לפזז בכל מוצ"ש בין דיווחים על עליית האסלאם באירופה לבין בוני גינזבורג (או מישהו אחר) המוסר את תוצאות משחקי השבת. תנו לאוהדי הכדורגל את אשר לאוהדי הכדורגל בערוץ משלהם, ולנו תנו ערוץ ציבורי איכותי באמת, עשוי מחדשות, מתעודה, מבידור ברמתו הגבוהה ביותר, מסאטירה, מתרבות, אפילו מריאליטי איכותי או מתחרויות טלוויזיה מגניבות (חידון התנ"ך העולמי, גם ללא יהודים, כפי שהיה נהוג בשנות השישים – "גפן במובן ג?פן" - והופסק בלחץ חובשי הכיפות, הוא סוג של תחרות טלוויזיה מגניבה כזאת שראוי מאוד שתתחדש).

      וכן, גם ספורט לפעמים, במינון הנכון ובזוהר הנכון, בתנאי שמדובר באולימפיאדות ובאליפויות עולם, ולא בפרצופים של אוהדי בית"ר ירושלים והפועל ת"א, עם כל אי הכבוד הראוי.

      3. עפר אני לרגליכם, הסופרים הטבעוניים

      גילוי נאות: יש לי טינה אישית מסוימת למוסף הספרותי של "ידיעות אחרונות", וזה לא כבר הבעתי את דעתי האובייקטיבית עליו. מוסף שטחי ושטוח, תת-בינוני ונטול עניין אמיתי.
      אבל ביום שישי שעבר פרסמה צליל אברהם, כתבת חרוצה במיוחד במוסף זה וסגנית עורכת המוסף, כתבה פותחת יפה במפתיע, שעניינה הטבעונות בספרות העברית והעולמית - וליבי נמס. מה יפה יותר מן הציטוט של קפקא, למשל, שהפך טבעוני וכתב:"עכשיו אני יכול להביט לבעלי החיים בעיניים בשלווה. איני אוכל אותם".

      הגל הטבעוני בעולם ובישראל הוא בעיני חלק מן ההוכחה שאנחנו מתקרבים כך או אחרת לאחרית הימים הגן-עדנית המובטחת בדברי הנביאים: "ואריה כבקר יאכל תבן". וצליל אברהם מזכירה לנו כמה מן הסופרים שהיו צמחונים, עוד לפני שהיה טרנד כזה (טולסטוי, עגנון), ומציינת גם כמובן כמה מן הספרים והסופרים שהשפיעו על המהלך הזה בימינו, כשתיארו במבט מקרוב את זוועות בתי המטבחיים ואת האכזריות הזוועתית של רציחת בעלי החיים הנאכלים ואת היחס אליהם. בין השאר, כמובן, יצחק בשביס זינגר והציטוט המפורסם שלו: "עבור בעלי החיים, כל יום הוא טרבלינקה" (הרבה טרבלינקה כל יום), או ג'ונתן ספרן פוייר וספרו "לאכול בעלי חיים" או רות אוזקי וספרה "שנת הבשרים שלי".

      ש"י עגנון נואם בלונדון לאחר קבלת פרס נובל לספרות, דצמבר 1966 (AP)
      עגנון, מראשוני הצמחונים | צילום: אי-פי

      גם אצלנו יש סופרים כאלה, וצליל אברהם נוקבת בשמות כמה מהם – יואל הופמן, אגי משעול, אייל מגד, אבירמה גולן, דרור בורשטיין, ובין השאר מביאה שיר יפני מקסים בתרגומו של יואל הופמן: "אל תכו אותו/ הוא מחכך ידיים/ הוא מחכך רגליים/ הזבוב". כמה יפה. (אני עצמי, ייאמר לזכותי, אף פעם לא הורג זבובים. אני לוכד אותם בחלל האוויר בין שתי כפות ידיי ומוציא אותם מהחלון).

      עפר אני לרגליהם של כל הטבעונים והצמחונים האלה. אני לצערי, עדיין אוכל בשר (גם אם היו לי תקופות קצרות של צמחונות), וזה אפילו לא מתוך תאוות בשר יותר מדי גדולה, אלא מתוך איזושהי שגרת חיים מנוולת, שלא התפניתי נפשית או לא הצלחתי נפשית לשנות אותה בתוכי. ולא שממש ניסיתי אפילו. וכן, אני בהחלט מתבייש. לפחות זה. אני מקווה שאצליח להיות טבעוני או לפחות צמחוני בהקדם ככל האפשר. ואני מאחל את זה לכל אחד מאיתנו. זה בהחלט יקרב את הגאולה ואת אחרית הימים.

      4. התנ"ך והשירה - חמדות סוף השבוע

      א. ישעיהו הנביא: העתיד שייך לטבעונות

      "ו?ג?ר ז?א?ב ע?ם כ??ב?ש? ו?נ?מ?ר ע?ם ג??ד?י י?ר?ב??ץ
      ו?ע?ג?ל ו?כ?פ?יר ו?מ?ר?יא י?ח?ד??ו
      ו?נ?ע?ר ק?ט?ן נ?ה?ג ב??ם
      ו?פ?ר?ה ו?ד?ב ת??ר?ע?ינ?ה
      י?ח?ד??ו י?ר?ב??צו? י?ל?ד?יה?ן
      ו?א?ר?י?ה כ??ב??ק?ר י?אכ?ל ת??ב?ן". (ישעיהו, פרק י"א)

      התנ"ך הוא סיפור שמתחיל בגן עדן ונגמר בגן העדן של אחרית הימים הכולל טבעונות מוחלטת ושלום נצחי. גדול הנביאים מתאר בפסוקים האלוהיים האלה את אחרית הימים העדנית. ואם האריה הפסיק לרצוח, והתחיל לאכול עשב, ברור שגם אנחנו, בני האדם. האחווה עם החיות באחרית הימים היא מוחלטת: "ושעשע יונק על חור פתן ועל מאורת צפעוני גמול ידו הדה". גם תינוקות וגם פעוטות משתעשעים על חורי הנחש ומאורות הצפעוני ואין פחד, והידידות עם הנחש מוחלטת. הנה חזרנו לגן עדן. היש יפה מזה?

      ב. יוסיף ברודסקי: חתן פרס נובל, שלא רוצה להיות נשיא

      ל?א, א?ינ?נ??י כ??ש??יר ל?ת?פ?ק?יד ש??ל ש??ר.
      נ?מ?א?ס ל?י מ?ה?ר מ?ד??י, כ??ל ה?ט??ע?ם ס?ר.
      ו?עו?ד: ש??מו?ת מ?ש??פ??ח?ה מ?ש??ת??כ??ח?ים ל?י מ?י??ד.
      ז?את נ?ק?מ?ת נ?עו?ר?י, כ??י ע?ש??ית?י ב??י??ד.
      (מתוך השיר "תשובות לשאלון", "שירים ראשונים ואחרונים", הוצאת דביר)

      יאיר לפיד במסיבת עיתונאים של "יש עתיד", פברואר 2014 (דרור עינב)
      רצה להיות מיניסטר. יאיר לפיד | צילום: דרור עינב

      בניגוד ליאיר לפיד שרצה להיות מיניסטר ותראו מה קרה לו, ובניגוד לפרופ' דן שכטמן שרוצה להיות נשיא ונבהל בהפחדה הראשונה של טרור הזמר המזרחי, המשורר יוסיף ברודסקי, חתן פרס נובל היהודי-רוסי-אמריקאי, ממש לא רוצה להיות מיניסטר. הוא יודע שיימאס לו מהר מאוד, והוא יודע שהוא לא מסוגל לנהוג כפוליטיקאי ולזכור שמות. והרי על פי הפולקלור הרוסי, אוננות נעורים פוגעת בזיכרון, וזה מה שאירע לו כנראה. כאן בתרגומו המשובח של עמינדב דיקמן, שמפליא לחזור על המוזיקליות הדיבורית האירונית והחדשה של ברודסקי. כמה השירה מרוויחה ממוזיקה וחרוז. והומור.