פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      ברוך גולדשטיין ניצח

      לפני 20 שנים רצח הרופא של הישוב היהודי בחברון 29 פלסטינים במערת המכפלה. נדב ביגלמן, ששירת כחייל בעיר, מסביר כיצד בחסות ישראל, הצליח גולדשטיין לשנות את פני העיר

      הייתי בן שש כשברוך גולדשטיין נכנס למערת המכפלה בבוקר ה-25 בפברואר 1994, חג פורים, וטבח בעשרות הפלסטינים באולם התפילה. זו היתה תקופה של תקווה בישראל, כשברקע הסכמי אוסלו שנתנו, אולי, נצנוץ של אור במציאות חשוכה. אלו היו רגעים נדירים בהיסטוריה הישראלית בהם, לצד צעקות ההסתה הפרועות והפחד שניסו לזרוע בנו, היו פה לא מעט אנשים שהרגישו שהשלום נמצא מעבר לפינה. עם סיום 40 ימי האבל שאחרי הטבח, ביצע חמאס את פיגוע מכונית התופת בעפולה, שבו נהרגו שמונה אנשים, כנקמה על הטבח. בעקבות האירועים אימץ חמאס באופן רשמי את פיגועי הטרור בתוך ישראל כאסטרטגיית פעולה.

      ברוך גולדשטיין, רופא ההתנחלות קריית ארבע שרצח 29 פלסטינים במהלך תפילה בחברון, דפק עוד מסמר בשימור מציאות של כיבוש, אלימות וסכסוך. 13 שנים אחרי אותו בוקר של פברואר שנת 1994 התגייסתי לצבא ומצאתי את עצמי משרת תקופה ארוכה בחברון.

      חברון, עיר בה חיים כ-200 אלף פלסטינים וכ-800 מתנחלים, מגלמת בזעיר אנפין את סיפור הכיבוש כולו: בחברון מתקיים שיתוף פעולה הדוק בין הצבא ושאר רשויות המדינה והמתנחלים. זהו שיתוף פעולה המביא לנישול אכזרי של פלסטינים מבתיהם, רכושם וחירותם. בתור חייל קרבי ששירת שם, המשימה שהוגדרה עבורי היתה ברורה מאוד: אני נמצא שם כדי להגן על המתנחלים היהודים. אנחנו נשלחנו על ידי מדינת ישראל לסכן את עצמנו כדי להגן בכל מחיר על קומץ מתנחלים קיצוניים. שיא האבסורד היה כשהבנו שלמרות הגדרת המשימה, פעמים רבות מדי התעורר הצורך להגן דווקא מפני המתנחלים, ולא עליהם.

      מי שיכול - עוזב

      תקיפות מתנחלים כלפי פלסטינים היו ועודן דבר שבשגרה בחברון. אבל יכולתנו להגן על הפלסטינים, שלא לדבר על למנוע תקיפות כאלה, היתה מוגבלת ביותר. ההוראות שקיבלנו היו שאסור לנו בשום פנים ואופן לגעת במתנחלים. במידה ומשהו קורה, עלינו לקרוא למשטרה. בחברון, כמו בשאר השטחים, החלוקה ברורה: הצבא מטפל בפלסטינים, ואילו המשטרה במתנחלים. בתור חייל זה נשמע לי הגיוני, הרי המתנחלים הם אזרחים ישראלים, והפלסטינים – האויב. מהר מאד הבנו שהמנגנון הזה לא עובד, ושאולי הוא מעולם לא נועד לעבוד. השיא היה מקרה בו מתנחל תקף את המג"ד שלי. בתגובה דחף המג"ד את המתנחל, ואחר כך פנה להגיש נגדו תלונה במשטרה. לא קשה לדמיין מה היה קורה לפלסטיני שהיה תוקף קצין בכיר בצבא. במקרה הסביר הוא היה נורה במקום. לכל הפחות, הוא היה זוכה למעצר מידי וממושך.

      במציאות הבלתי סבירה של הכיבוש בחברון - ידעתי שאותם האנשים שיביאו לי קפה לעמדת השמירה באמצע הלילה ויזמינו אותי לסעודת שישי, הם גם אלה שלמחרת יתקפו פלסטינים עוברי אורח ואפילו אותנו, החיילים. כשהיינו שם זה הרגיש מוזר, אבל קשה היה לשים את האצבע בדיוק על מה לא בסדר בתמונה הזו. ממילא היינו עייפים ועסוקים מדי. לא התעסקתי עם זה.

      לפני כמה שנים, כאשר הצטרפתי לארגון "שוברים שתיקה" והתחלתי לשמוע עוד ועוד עדויות של חיילים ששירתו, כמוני, בשטחים, הבנתי שלא מדובר בחוויה אישית וסובייקטיבית שלי. לאט לאט הנקודות התחברו, והבנתי שמה שאני ראיתי וחוויתי לא היה מקרה. גולדשטיין, כמו הטרוריסטים שמבצעים פעולות תג מחיר, כמו יגאל עמיר וכמו שמות אחרים שאנחנו מכירים מההיסטוריה הקרובה, הם באמת ההתגלמות הקיצונית והאלימה ביותר של המציאות הזו. אבל את הקרקע לאלימות הזו ולתוצאותיה מכשירה המערכת. מה שקורה בשטחים הוא אלים, כי כך מערכת של כיבוש צבאי פועלת. אין דרך אחרת. כל חייל ששירת בשטחים איתי, לפני או אחרי, מכיר את זה. אנחנו עסוקים כבר עשרות שנים בשליטה בכוח הזרוע במיליוני אנשים משוללי זכויות וחופש. יחסי הכוחות בשטח ברורים: יש כוחות ביטחון ומתנחלים, ויש את הפלסטינים.

      נתונים על אפליה בחוק, במשאבים ובזכויות בשטחים יש בלי סוף. אבל האמת היא שאין צורך בנתונים האלה בשביל להבין מה אנחנו עושים שם, צריך רק להקשיב למי שעושה את העבודה השחורה. לפני 20 שנה בחברון התרחש פיגוע טרור יהודי. מי ששילמו שוב ושוב את המחיר על הפיגוע הזה היו הפלסטינים. מיד לאחר הטבח הוטלו על הפלסטינים שחיים במרכז העיר הגבלות תנועה ומסחר, שהוחרפו בשנות האינתיפאדה השנייה. קרוב ל-2,000 חנויות סגורות היום במרכז העיר. אלפי בתים עומדים נטושים. הרחובות ריקים מפלסטינים ופתוחים לרווחה לתנועת יהודים. ההתנחלות בחברון גדלה ומשגשגת, בעוד הפלסטינים שיכולים להרשות זאת לעצמם - עוזבים. גולדשטיין, כמו טרוריסטים אחרים, יהודים ופלסטינים, הצליח לשנות את פני ההיסטוריה. הוא שינה את חברון, אבל הוא גם מזכיר לנו שאנחנו אלו שנתנו לזה לקרות. לא גולדשטיין אשם בכך שלפלסטינים אסור לצאת מהדלת הראשית של בתיהם אלא אנחנו, שממשיכים לתת לטרור של גולדשטיין לנצח. כבר 20 שנים.

      הכותב הוא פעיל ב"שוברים שתיקה" ששירת כחייל בחברון בשנים 2008-2009

      מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו למייל op-ed@walla.net.il