שבועות האחרונים סוגיית גיוס הבנות הדתיות שוב פרצה אל מחוץ לכותלי החברה הדתית?לאומית. לצד הפרסומים נגד הגיוס מטעם רבנים שמרנים, אפשר למצוא גם סיפורים ייחודיים המלמדים על היקף התופעה. כך למשל בראש חודש שבט האחרון, כשהגיע פרופ' אשר כהן מהמחלקה למדע המדינה באוניברסיטת בר?אילן להרצות בקורס קציני חינוך, הוא נאלץ לחכות משום שכמחצית מהצוערים, או יותר נכון מהצוערות, היו בבית הכנסת בעיצומה של שחרית של ראש חודש.
"הדבר המעניין היה שהנושא הזה כלל לא מעסיק את המערכת, זה נראה טבעי", מסביר פרופ' כהן. "יש מגמה גדולה של מעורבות של הציבור הדתי?לאומי בחברה הישראלית, מגמה להגיע למוקדים החשובים בחברה, וגיוס הדתיות הוא אחד הביטויים לכך". לטענת פרופ' כהן, "חלק מהטענות נגד הצבא מתבססות על ידיעות של אנשים מהצבא שהם הכירו לפני 20 שנה, צבא שלא הייתי שולח אליו את הבת שלי, אבל הצבא של היום עובר מהפכה. גם יש לגיטימציה מצד רבנים מספיק חשובים".
אחד מאותם רבנים הוא הרב חיים נבון, ר"מ במדרשת לינדנבאום ורב קהילת השמשוני במודיעין. "לדעתי, גיוס בנות לצבא אינו שאלה הלכתית, אלא שאלה חינוכית בלבד", מבהיר הרב נבון, "יש מחנכים שאומרים לתלמידותיהם שלפי ההלכה אסור לבת להיות תחת מרות של גבר שאינו אביה או בעלה. אך אין הלכה כזו. הרבה מהמתנגדים מודים בזאת. אם כך, צריך לבדוק כל בת וכל מקום שירות לגופם. אני חושב שבנות לא צריכות לשרת ביחידות שדה. זה נכון לדעתי לא רק לבנות דתיות. יש תפקידים חשובים וחיוניים בעורף, שבהם בנות דתיות יכולות לשרת בתנאים נוחים מבחינה דתית, בקבוצה גדולה ובליווי תורני".
האם ההתקפות נגד הבנות הדתיות המשרתות בצה"ל עלולות לגרום נזק?
"לגיטימי מאוד שמחנך המתנגד לגיוס בנות יאמר את עמדתו, אבל הייתי מצפה לשני דברים: קודם כל, לתאר ביושר את הבעיות ולא להמציא איסורים. שנית, לא להעליב את הבנות שבחרו לשרת. כל שלב חדש בחיים הוא ניסיון שעלול להיות בו קושי. ובכל זאת, מניסיוני, כאשר בנות משרתות בצבא, לאחר הכנה תורנית ובמסגרת מרוכזת של בנות דתיות - הן לא מושפעות באופן שלילי יותר מאשר בנות המשרתות בשירות לאומי. לפעמים להפך. יש לי תלמידות רבות בצבא, ואני גאה באופן ההתמודדות שלהן".
בורות המתנגדים
נראה שמגמת הגיוס בקרב הבנות הדתיות הולכת ומתרחבת, ובארבע השנים האחרונות כמעט הוכפל מספרן. בשנה שחלפה התגייסו 1,616 דתיות, לעומת 935 ב?2010. "הנערות הדתיות עושות הכל בצבא ואי אפשר לוותר עליהן", מדגישה היוהל"ן (יועצת הרמטכ"ל לענייני נשים), תא"ל רחל טבת?ויזל, שהתגייסה גם היא כנערה דתייה. "בכל רגע נתון יש בצה"ל אלפי בנות דתיות".
מה צה"ל עושה כדי לעודד את גיוס הבנות?
"לפני הגיוס אנו נמצאים בקשר הדוק עם 'אלומה' (עמותה שבין השאר מכינה נערות דתיות לשירות צבאי); וביחידת מיטב יש את 'מדור בת חיל', שנוסד בשביל לשבץ את הבנות הדתיות בהתאם לנתונים שלהן ולמה שמתאים להן. בשלב הצבא יש כמה פונקציות: יש לנו את סרן עינת כהן, קצינת טיפול בחיילות דתיות ברבנות הצבאית, שהיא קצינת קשר לבנות הדתיות. הטלפון שלה מפורסם בכל מקום והן שואלות אותה שאלות שמועברות לרבנות - שיבוץ, נשים נשואות שזמן הטבילה שלהן מתנגש עם יציאתן להגנת יישובים, שאלות הלכתיות ועוד. מלבד זאת יש קו חם של הרבנות הצבאית. הרבנות עשתה צעדים משמעותיים מאוד בשנתיים האחרונות, כי עוררנו את זה.
"יש יחידות נוספות ובהן קצינות שאחראיות לבנות הדתיות. לדוגמה, בחיל המודיעין נמצאת קצינת איתור אוכלוסיות מיוחדות באמ"ן, סרן ר'. דתיות רבות רוצות להגיע ליחידות מיוחדות בחיל ולוקח זמן עד שהן מקבלות תשובות בגלל המיונים הארוכים. במקרים אלה מקדמת סרן ר' את התשובות המהירות לבנות הדתיות. כמו כן, מיסדו בצבא סימון במחשב שנקרא 'בת חיל' המוצמד לכל בוגרת של החינוך הממלכתי?דתי, בדומה לסימון של חייל בודד. הדבר מחייב את מפקד היחידה לראיין אותה ולתת לה תשומת לב".
באילו קשיים הצבא נתקל?
"למרות כל המאמצים של הצבא, אני כועסת, כי מערכת החינוך הממלכתי?דתי סגרה בפנינו את שעריה, וגם בפני אלומה. כמי שבאה מהציבור הדתי וקוראת את עיתוני השבת, אני משתגעת. מה שמטריד את הרבנים הוא החשש שהבנות תתקלקלנה בצבא. זו בורות. זה פוגע בכבודן של הבנות המשרתות בצה"ל. גם הקריאות של הרבנים הראשיים מכאיבות. לא אפגע בכבודם, אבל אני מניחה שהקריאות נובעות מחוסר ידע של מה שבאמת קורה. ראיתי את המכתב ששלח הרב של צפת, שמואל אליהו, לאולפנה במודיעין, ובו כתב כי חל איסור חמור להכניס את צה"ל או את אלומה; מבחינתי זה לעבור את הגבול. זו לא פסיקה הלכתית".
ואולם, מבהירה תא"ל רחל?ויזל, "זה לא משפיע על הבנות. הרכבת כבר יצאה מהתחנה מזמן, הבנות מתגייסות. אז בואו נכוון אותן כראוי. נשמח אם הם יעמדו מאחורי הבנות, כל עוד החינוך שלהם הוא חינוך ערכי ואמיתי, ולא ימנעו מהן אינפורמציה חשובה. יש סקר שביצעה עמותת אלומה בקרב דתיות בנות 25 שהשתחררו, ולפיו יותר מ?85 אחוזים מהן ציינו שהן נשארו באותה רמה דתית או שהתחזקו. התשובה הזאת לא הפתיעה אותי".
אם כך, כיצד בכל זאת אתם מגיעים לבנות?
"אנחנו חשים מהשטח את הרצון של הבנות לדעת. חלקן נחשפות לעמותת אלומה, ומפה לאוזן התחילו להתארגן חוגי בית".
שרון בריק?דשן היא מנהלת התוכנית משרתות באמונה בעמותת אלומה, שנועדה "לאפשר לבנות הדתיות ללכת לשירות משמעותי, להיות חלק מעם ישראל, במסגרות המתאימות להן. אנחנו משמשים מאגר מידע עבור המלש"ביות. אוספים כמה שיותר מידע אמין על תפקידים ומייעצים להן בהתאם. יש אולפנות הפותחות את שעריהן ובקצה השני אולפנות שבהן אין שום שיח.
באמצע יש אולפנות שהן אנטי שירות צבאי, אבל הצוות החינוכי מודע למספר הבנות שבוחרות להתגייס וחשוב לו לתת ליווי מתאים. היום כמעט אין אולפנה שבנותיה לא מתגייסות, וראשי האולפנות והרבנים מבינים את זה".
"בלב שלם"
רב"ט ת' (20), חוקרת מודיעין המתגוררת בירושלים, היא בוגרת אולפנת קצה. "למדתי בבית ספר שמרני ואליטיסטי, שבעד לתרום למדינה ומכוון רק לשירות לאומי. לפי תקנון בית הספר, אסור להתגייס בשל ההחלטה של הרבנות הראשית", היא מציינת, "כשאמרתי להורים שברצוני להתגייס, הם לא אהבו את הרעיון, אבל הם לומדים לקבל זאת. כשהודעתי בבית הספר על כך, היו לי בכל יום שיחות עם המחנכת, עם רכזת השכבה ועם המנהל. הרגשתי שיחס המורים אלי השתנה".
יש רגעים שאת מתחרטת שבחרת להתגייס?
"אני לא מתחרטת. אם יש בעיה, צריך לחשוב איך מתמודדים. היו לי קשיים שונים. בתוך הצבא קשה לי שאין איתי דתיות. אין אווירת שבת ועלי ליצור אותה בעצמי. עם זאת, בחיים לא נתקלתי ביחס לא הוגן מצד המפקדים. מקרה אחר שזכור לי הוא מההלוויה של אמא של חברה שלי. הגעתי במדים, כשאני יודעת שסגל המורים יהיה שם. אני זוכרת איך הסתתרתי, פחדתי שיראו אותי. זו בושה שבמקום אחד אני יכולה ללכת בגאווה במדים, ובמקום אחר אני צריכה להסתתר. בסוף ההלוויה המחנכת ראתה אותי והעירה לי שאני במדים ובלי חצאית. היא הזכירה את השיחה שלנו מהאולפנה סביב הגיוס ואמרה שתהתה עד כמה אעמוד מאחורי המילים שהשמעתי אז, ולמעשה היא התכוונה שלא עמדתי במילותיי. אמרתי לה שאני מרגישה חזקה מאוד באמונה שלי ושזו הבחירה שלה לשפוט אותי".
את חושבת שזו עדיין הגישה שם?
"אני חושבת שהם פחות קיצונים. הם מבינים שזו תופעה במגזר. הצעתי לצוות שייתן את המספר שלי לשוקלות להתגייס, ואחת המורות אמרה: 'את חושבת שאתן את המספר שלך למישהי?'"
כשאני שואלת אותה אם היא מרגישה מחוזקת יותר בזכות השירות הצבאי, עונה רב"ט ת': "ללא ספק התחזקתי, גם בנוגע לעובדה שאני לובשת מכנסיים. אני באמת מאמינה במה שאני עושה. כשמישהו חילוני שואל אותי לפשר מעשיי, הוא גורם לי לפתוח ספר הלכה ולהבין. התחזקתי באמונה ובדתיות שלי כי את הכל אני עושה בלב שלם, ואנשים מכבדים את זה. הם משנים את הדעות שלהם על דתיים".
בעזרת השם
דברים דומים מתארת גם רב"ט ר' (19 וחצי), חוקרת באמ"ן. "כשקיבלתי צו ראשון, לא פסלתי את האפשרות להתגייס וההורים גיבו אותי. התנאי לגיוס היה שאתקבל לתפקיד שאין לו מקבילה בשירות הלאומי, ובתנאי שהוא לא יפגע באורחות חיי הדתיים. למדתי באולפנה מאוד דתית. הרגשתי שאם אגלה את זה, אהפוך לכבשה השחורה באולפנה. מתוך 110 בנות בשכבה התגייסו ארבע, וזה הגיוס הנרחב ביותר שזכור בתולדות האולפנה".
באילו קשיים נתקלת בצבא?
"כבר ביום הגיוס, בבקו"ם, ביקשתי חצאיות, אבל לא קיבלנו. התחלנו בסבב של טלפונים, הגענו לאלומה ושם היפנו אותנו לסרן ר', ובתוך שעות ספורות הגיעו אלינו חצאיות. יש עוד קשיים, אבל אני חייבת להגיד שהם מתגמדים לעומת הקבלה והסבלנות שיש בצבא".
לפני שסגן שירן עמוס (23), ע' קצין אג"ם בחטיבת עציון, התגייסה, היא הלכה למכינה הקדם?צבאית "צהלי", שם גם החליטה להיות מדריכת שריון. "הרגשתי שאני חייבת להוכיח שאני הולכת לעשות שירות משמעותי, מלבד הרצון העז לתרום למדינה. הרגשתי בטוחה מבחינה דתית כשהגעתי לצבא. לא הפחיד אותי לעמוד בכיתה מול 20 לוחמים בזמן ההדרכות או להיכנס איתם לטנקים. האתגר הכי גדול היה בתפקיד הנוכחי, המבצעי, שבמסגרתו אין הבדל בין יום חול לשבת חוץ מהקידוש. ההחלטה הזו הגיעה מתוך הבנת הצורך בתפקיד, וזה רק מעצים אצלי את השבת".
טוראית אביה גהלי היא לוחמת איסוף קרבי בת 20 וחצי מקריית עקרון. לאחר שזכתה לפרגון מצד רב האולפנה, החליטה שעליה להתגייס. "איכשהו הגעתי לאלומה וסיפרתי להם שאני רוצה להתגייס לקרבי. הם אמרו לי שהזמן מועט, אבל שבועיים לפני הגיוס הם הצליחו להשיג לי יום גיבוש לוחמות - והתקבלתי".
הפלוגה המבצעית שבה משרתת גהלי מורכבת רק מלוחמות - שישית מהן דתיות - ותפקידן הוא לאסוף מידע מודיעיני מהשטח, במסגרת קבוצתית ולאורך זמן בתנאים לא קלים. "מה שחזק בי הוא האמונה. אני מרגישה שהקב"ה אומר לי שהוא איתי כל הזמן. אפשר להתפלל כאן מול ההרים; מרגיש לי שהמזמור בתהילים 'שיר למעלות, אשא עיניי אל ההרים' נכתב בדיוק עבור הרגעים האלה".