"מיליארד דולר תמורת שעה שישבתי בכלא"

הפריצה לחדר של המליונר הסעודי, ושוד תכשיטים שהסתבך באמסטרדם. הספר האוטוביוגרפי החדש של יורם לנדסברגר, שהיה מהשודדים המפורסמים בארץ מרגיש כמו הכנה לסרט קולנוע

הילה אלפרט
21/02/2014
אין תמונה. צילום מסך, מערכת וואלה!
"התפוחים נפלו רחוק מהעץ". לנדסברגר(צילום: מערכת וואלה!, צילום מסך)

בכלל רציתי לשחק איתו שח. לפתוח את הקופסה המגולפת שכמו בעליה גם היא נראית קצת עייפה ממלחמות, ולסדר את הכלים. אבל ידעתי שאשעמם אותו. שהוא יעשה לי מט בשני מהלכים. שח מיטיב עם היודעים לשמור על קור רוח, לתכנן קדימה מספר מהלכים, ומה שהפך את יורם לנדסברגר לשודד מתוחכם, עשה אותו לקספרוב של בתי הסוהר, שבהם בילה עשרים מתוך שבעים שנות חיים.

לפעמים מגיע הקבלן, ולנדסברגר יושב לשחק איתו. הוא מחכה לזה. אין לו הרבה מבקרים, בחמש השנים האחרונות אפילו המשטרה כבר לא באה לבקר, רק מוטי אשכנזי דואג לו. הוא זה שהתקשר עכשיו, כשהיה חולה ארבעה ימים, שכב במיטה, ולא היה מי שיעשה לו כוס תה. ולנדסברגר נבהל. אומר שלא הזיקנה מפחידה אותו, רק הלבד הזה. שאין מי שיטפל.

עם אחותו היחידה הוא לא בקשר, גם לא עם הילדים שלה. את רוב החברים שצבר בחייו לקחו המחלות או אבק השריפה, והגבר הזה שידע כל כך הרבה נשים בחייו, מסתכל על מוטי, שנכנס למטבחון הקטן להכין לו שקשוקה, ואומר שהוא מת לעוד זוגיות אחת, אחרונה.

"זוכרת אותי?" מוטי שואל. בטח זוכרת. הכרנו כשעוד היתה לו משאית. הוא היה המוביל שבמוצאי שבת אחד העביר את החפצים שלי מהבית שעזבתי לדירה שכורה ברחוב ביל"ו, וסיפר לי איך שנים התפרנס מגניבת תיקים בחוף הים, עד שיום אחד הרים תיק שהיתה בו פצצה. מפושע חופים הוא הפך לגיבור שהציל מתרחצים בחוף הים. ראה בזה סימן וחזר למוטב. מאז הוא משתתף בסיורים הליליים של בוקי נאה, מספר את הסיפור שלו. שם גם הכיר את יורם.

כמו שתי פולניות טובות בפנסיה הם מסתכלים על תמונות הילדים בסלולרי. מדברים על הנכדים של לנדסברגר, הילדים של ספיר, בתו היחידה. "התפוחים נפלו רחוק מהעץ", הוא אומר. "הבת שלי נשואה לרב. דוסית מכף רגל עד ראש. חיה בצפון, ויש לה שני בנים עם פאות עד הרצפה ועיניים כחולות, בדיוק כמו שלי".

"אולי אתאפק יום, יומיים"

בשנות השבעים הוא היה אחד השודדים הכי מפורסמים בתולדות המדינה, עד שהמשטרה ביקשה ממנו שיעשה טובה וי?גלה את עצמו מכאן, כי כבר עייפה מלרוץ אחריו. והוא נסע לאירופה ועשה בה כסף גדול, ועכשיו הוא שוב במקום שבו התחיל את חייו, תחת שמי תל אביב, בבקתה קטנה ובחוסר כל.

מסביב לחצר הקטנה שלו בשכונת הדר יוסף מפוזרים חלקים של כיסאות וסככות, שולחן פלסטיק ישן מחכה לכוס קפה או לשחקן שח, ומלמעלה שמש שעושה נעים לכל אנשי העיר בלי לפשפש בחטאיהם, בחשבונות הנפש ובאלה שנשארו פתוחים. בגן ילדים סמוך אריק איינשטיין מבטיח ש"אני ואתה נשנה את העולם". לנדסברגר אומר שמאז שהוא נפטר מנגנים את השיר הזה בכל יום, עד שאפשר להשתכנע.

הספר האוטוביוגרפי החדש שלו, "פושע לכל החיים" (הוצאת כתר), מרגיש כמו הכנה לסרט קולנוע. מוסר פרטים על מעשי השוד שלנדסברגר היה מעורב בהם בארץ ובחו"ל, אבל לא מתעכב בתחנות הרגש. אין שם פחד או לחץ, וריח זיעה לא עולה מבין הדפים. שוד היהלומים מכנסיית הקבר, השוד של תכשיטי פדני, ניסיון הפריצה לחדר של המיליונר הסעודי חשוגי, וגם שוד התכשיטים באמסטרדם, שהסתבך בקרב יריות כי הנהג נבהל וברח והשאיר את לנדסברגר עם היהלומים ביד מול תחנת משטרה. כניסה ויציאה מבתי הסוהר, ניסיונות בריחה שכשלו וכאלה שעלו יפה, סיפורים על כסף גדול שהלך בהימורים.

האיש שיצא מהתמכרות להרואין לא מצליח להפסיק עם ההימורים עד היום. בכסף שאין לו הוא שולח לוטו?טוטו?ווינר?777?123. "היום שלחתי טפסים, ועוד לא שלחתי חדשים. נראה, אולי אתאפק עוד יום?יומיים. גג שבוע. לשבועיים אני כבר לא מאמין שאגיע".

בארכיונים הוא מתואר כשודד מתוחכם, וכשאני שואלת אותו מה הופך גנב למקצוען, הוא לוחש "פסיון". משתהה שנייה לבדוק איך הצרפתית עבדה, ומתרגם מייד, "תשוקה. תעוזה. לחשוב מחוץ לקופסה לפעמים. שודד זה מקצוע. בשוד אתה צריך לפעול מהשכל, אתה צריך להפתיע, אתה צריך קור רוח, ולגשת לעניין, למטרה. באת לקחת כסף - קח את הכסף. באת לקחת יהלומים - קח את מה שצריך. נסיגה טובה, ולטוס שם. אתה צריך ביטחון עצמי, ולי היה ביטחון עצמי מופרז".

היה?
"איפה עכשיו. אחרי ארבעה ימים לבד במיטה".

וצריך מזל, לא?
"המזל חשוב, אבל אי אפשר להסתמך עליו. זו לא רולטה. לפעמים קורים מקרים לא מתוכננים, תאונות עבודה. סך הכל, אם אני רוצה לגנוב ממך את הטלפון שלך, אני רק צריך לעשות הפרדה בינך לבינו. שלא תראי אותו".

לנדסברגר נולד ב?43' בבית חולים הדסה שבתל אביב, שכבר לא קיים מזמן. הבן של אריה, עולה מגרמניה, וחנה, ילידת לטביה. האח הצעיר של אילנה. כשהיה בן שנה, אבא שלו, איש הבריגדה שסחב פציעה ממלחמת העולם השנייה, תלה את עצמו בבית האדום בחוף גורדון, זה ששימש את מועצת פועלי תל אביב, "כי לא עמד בכאבים".

המשפחה חיה בצריף עץ מספר 81 בשכונת מחלול, במקום שבו נבנתה לימים כיכר אתרים. שני ילדים ואמא, חום ולחות בקיץ, גג דולף בחורף, ועששית נפט שטבעה בנחיריים זיכרון מחניק של עשן. הוא אהב את שירי הערש של אמא ואת מילות האהבה המתוקות, ולמד גם לקבל את ההתפרצויות, ולסלוח. למשל, על הערב ההוא, שבו נעלה אותו מחוץ לבית תחת מבול סוער, כי אמר לה שלא הביא כסף.

קצת אחרי יום הולדת חמש, עלתה איתו על האוטובוס לרמת גן, ואמרה לו: "יורמל'ה, אל תקרא לי אמא". "הייתי מבולבל, לא הבנתי מה קורה ומה הולך לקרות. כשירדנו והגענו לבניין, לא ידעתי שמדובר בבית יתומים שהולך להיות הבית שלי".

לא כעסת עליה?
"לא. הייתי עצוב בנשמה. עצוב להיפרד מאמא ולהיכנס לבית יתומים, כשאני לא יתום. אבל עם הזמן הבנתי שלא יכלה אחרת. הייתי ילד רחוב, ואיפה היא תשים אותי כל היום? היתה הולכת לעבודה. היא היתה אישה מקסימה, אבל זה היה גדול עליה. היא היתה חולה, היתה לה מחלת עצבים שבגללה גם התאשפזה מדי פעם".

אמא שלו, שעבדה בעלית ברמת גן, היתה באה לביקורים. בהתחלה במוסדות החינוך, אחר כך בבתי הסוהר, מביאה איתה ממתקים. ידעה שהילד שלה אוהב סוכר. עוד לפני שהגיע לגובה של הדלפק בקיוסק של השכונה היה מפלח קרמבואים, כי לא היה לו כסף, ולמוכר היתה ערימת קרמבו גדולה.

את אחותו שלחה לקיבוץ. יורם חושב שאם גם הוא היה נשלח לקיבוץ, הכל היה יכול להתגלגל אחרת. או אם, למשל, היו מקבלים אותו לצבא, כשפנה אליהם בגיל 17 מתוך הכלא. "חשבתי שזה יעזור לי בוועדת השחרורים אבל הצבא ענה לי שאין לי מה לחפש אצלם. לא עכשיו, וגם לא בעוד שנה. באותה תקופה, תחילת שנות השישים, לא היה עדיין את כל העניין הזה של נערי רפו"ל. מי שמע על זה בכלל. כמה רציתי לשרת את המדינה. חבל".

בסרט שעשה עליו לפני שנים הבמאי אילן שושן, ?הוא מתאר איך היה לנדסברגר מפלח ארנקים לאנשים על החוף בשביל להביא לאמא כסף. סיפר למצלמה שהרגיש כמו הגבר האחראי בבית?. חנה לנדסברגר מעולם לא הטיפה לילד שלה, לא ביקשה שיפסיק לגנוב, רק התחננה שלא ייתפס.

גם אחר כך, בשנות השבעים, כשפעל בחו"ל, דאג לשלוח כסף. היה מנסה להיות סבלני בשיחות איתה, "והיא היתה מדברת בלי סוף". כשנפטרה באמצע שנות ה?90 הוא היה בכלא, ואחותו לא הודיעה לו. הוא גילה את זה רק אחרי שנה, כשהשתחרר ובא לבית שלה, ומצא בו את הבן של אחותו.

עוד בוואלה!

מסעדת המעשנה - נותנים לבשר לדבר

בשיתוף zap rest

"ככה נוסעים מיליונרים"

בית היתומים "עלומים" ברמת גן היה התחנה הראשונה. "זה היה מקום שניסה להחדיר לנו דת בכל הכוח. אני חושב שבגלל זה אני נרתע מהדת עד היום". כשהיה בן שמונה הועבר למוסד בכפר אביחיל. "זה היה מוסד של בני טובים, כאלה שההורים רצו בשבילם חינוך קרוב לאדמה. היו מביאים הרבה ממתקים וכיבדו אותי".

הלימודים היו בבית ספר חיצוני, ושם הוא לא החזיק מעמד. בגיל עשר ביצע את הפשע המתוחכם הראשון. לא עוד קרמבו או חבילת ממתקים. "ידעתי שזה יבוא, שלא אסתפק רק בגניבה מהמכולת", הוא כותב בספר. לקח איתו שני ילדים מהפנימייה, ויחד עלו על אוטובוס שהנהג שלו ירד לרגע לקנות משהו בקיוסק. לנדסברגר התחזה לבן של הנהג, שם את התיק על הכתף, וירד לעבר "אבא" שעמד עם הגב. ואז הם התחילו לרוץ. היה שם סכום עתק של 121 לירות, הרבה יותר מהסכום שהיה צריך בשביל לקנות את מערכת התופים שעליה חלם.

אחר כך נפטר מהשותפים. ילד אחד הוא שיכנע לחזור לפנימייה, שלא ישאלו שאלות איך זה ששלושה נעלמו יחד. אחרי שקברו את הכסף, שיכנע את השני לספר על בריון שלקח מהם את הכסף. לבסוף התגנב למקום שבו הוטמן הכסף, הוציא אותו והטמין במקום אחר. עכשיו כל הכסף היה רק שלו.

כשיצא הביתה לבקר את אמא בתל אביב, עם כל הכסף, עצר מונית, כי ככה נוסעים מיליונרים. רק שהמזל לא שיחק לו: במונית שעצר ישב מנהל המוסד.

"הוא התחיל לשאול שאלות, חשד שאני גונב כסף מהמעיל שלו, ואני נבהלתי והוצאתי את כל הכסף", הוא נשנק. "זה היה הסוף שלי במוסד. "העבירו אותי לבית הנוער בתל אביב. מוסד קשוח. שם כולם עבדו, לא למדו. אני הייתי אשכנזי עם עיניים כחולות, אז שלחו אותי ללמוד. אמרו, בטח אינטליגנט.

אין תמונה. צילום מסך, מערכת וואלה!
מנפץ, מרוקן ובורח. לנדסברגר(צילום: מערכת וואלה!, צילום מסך)

"היתה לי מורה לתנ"ך. פעם תפסה אותי עם ראי מציץ לה מתחת לחצאית. נתנה לי עונש ללמוד את כל שירת דבורה בעל פה. שישה עמודים למדתי, כי זאת היתה היא. היתה אישה מיוחדת. לא יודע אם הייתי מאוהב בה או שיותר נמשכתי אליה מינית. הייתי עוקב אחריה. פעם ראיתי אותה נכנסת לבית קפה עם גבר מבוגר, אכלתי את הלב. ואני ילד. בן 13. את זה לא סיפרתי בספר. מהבושה".

כמו שהתבייש למכור מיצים, אפילו שידע שמדובר במכרה זהב. "החלון של הצריף במחלול פנה למדרכה שיורדת עד בריכת גורדון. הייתי נער צעיר כשאנשים באו אלי, אמא שלי ביניהם, ואמרו, 'למה לא תיקח קרח, גלון מים ומיץ לימון, תמכור לעוברים ושבים ותעשה מלא כסף'. אבל אני התביישתי להציע מיץ למישהו שאני לא מכיר". בין שנות השבעים לשנות התשעים, ערי אירופה הקלאסית היו הבסיס שלו. היה מצויד בדרכונים מזויפים ובצבעי שיער, ומחליף זהויות. התפרנס מריקון חדרים בבתי מלון ומ"מכירה של ויטרינות". סוחרי תכשיטים היו מצביעים על חלון ראווה, ולנדסברגר היה מנפץ אותו, מרוקן ובורח. נזהר תמיד לא לפעול בארצות שבהן בתי הסוהר ידועים לשמצה. זה סיכון שלא היה מוכן לקחת.

"הרצל אביטן היה נשמה"

לונדון היתה שיא הקריירה שלו. חגיגה אחת מתמשכת עם משתי ראווה, נשים יפות ורולס רויס צמוד שחיכה לו מתחת לבתי המלון ובו חליפת סמוקי עם רוכסן, שהיה לובש בזריזות מעל בגדי העבודה. מתיישב במושב האחורי, קורא פלייבוי ומהנהן בנימוס לעבר שוטרים.

השנים ההן הביאו אליו הרבה אורחים מהארץ, בעיקר חברים ותיקים מהכלא, למשל השלישייה שבוקר אחד דפקה אצלו על הדלת. שץ (גדי פלום), שמעיה אנג'ל והרצל אביטן. בספר הוא מתאר את המנהג של שץ ואנג'ל להניח תפילין בבוקר ולחסל אנשים בלילה. כששאל את אנג'ל איך זה מסתדר יחד, ענה לו ההוא, ממש כמו בשורה מ"ספרות זולה", "זה רצון האל. אנחנו בסך הכל שליחים".

נבהלת כשהם באו?
"מה פתאום. הם היו חברים שלי. ישבתי איתם בכלא. מה יש לי לפחד?"

יוצאים מהכלא עם חברים לחיים?
"תלוי. צריך לבחור אותם עם פינצטה. יש כאלה שבמבט ראשון אני פוסל אותם. יש כאלה שאתה תוהה על קנקנם עוד ועוד, עד שאתה מבין שזה לא אחד שיבגוד בך. לפעמים אתה גם מתאכזב בסוף".
החיסולים שמשתוללים ברחובות מרגיזים אותו. "פעם, בשביל להרוג בנאדם, היו באים קרוב ודופקים אותו. רואים לו את הלבן של העיניים לפני שלוקחים לו את החיים. היום, בשביל להרוג מישהו, לא אכפת לאף אחד להרוג ארבעה חפים מפשע עם רימון או טיל. נראה לך הגיוני להרוג חפים מפשע?"

לא נראה לי הגיוני להרוג בכלל.
"תביני. יש מצבים שזה או הוא יחיה, או האחר. אז זה הגיוני. אבל למה להרוג חפים מפשע? כל יומיים אוטו מתרומם באוויר, ליד גן ילדים. בזמנים ההם זה לא היה עולה על הדעת לחסל ככה".

גם לא על דעתם של שמעיה אנג'ל או הרצל אביטן?
"על שמעיה אני לא יודע, הוא היה מטורף. אבל על דעתו של הרצל לא. למרות שהוא היה רוצח, הוא היה מוסרי. היו לו קווים אדומים. הרצל היה נשמה. זה שהוא הלך לכיוון הפשע והלך על זה עד הסוף, זה כנראה החיים הובילו אותו. אבל הוא אף פעם לא עשה דברים סתם.

"למשל, הרצח של מפקד כלא רמלה, רוני ניצן. ניצן השפיל אותו, עשה דברים סתם בשביל להשפיל אותו, והוא שמר לו טינה חזק חזק. בהזדמנות הראשונה הוא ברח מהכלא וחיסל אותו. יכול היה לקרות גם לי".

לנדסברגר מעולם לא הואשם ברצח. היה סיפור אחד שבו נקשר שמו, הסיפור של יהודה פיין, סוחר תכשיטים שהיה קונה קבוע שלו והסתבך עם המשטרה, מנעו את יציאתו מהארץ, ובשביל לקבל את הדרכון שלו בחזרה, הפליל את לנדסברגר. שנה אחרי זה הוא נרצח.

עם יד על הלב, יש לך קשר לרצח שלו?
"שום קשר, אבל זה עשה לי טוב כששמעתי שהורידו אותו. בשביל אינטרס, בנאדם שלא עשיתי לו שום רע הולך להפליל אותי? מילא, פעם הייתי עושה לו רע. מילא היה בינינו ויכוח. כלום. היה קונה שלי שנים, ופתאום מכר אותי עבור נזיד עדשים".

בסלון הקטנטן תמונות של בעל הבית עם הכוכבים שחצו את חייו. הרצל אביטן, אחיו אהרון, יצחק אברג'יל. ויש גם שתי תמונות עם דודו טופז, שאותו הכיר אותו בחוף שרתון. היו משחקים שש?בש, והוא בטוח במאה אחוז שאם היה בתא עם טופז, היה מונע את ההתאבדות שלו.

"הייתי משכנע אותו שאלוהים עשה איתו חסד שהוא שלח אותו לתא. שיגיד תודה לאלוהים. הייתי מפנק אותו. עושה לו קפה. למות יותר טוב? החיידק של 'הגדול מכולם' תקף אותו".

ואותך הוא תקף? העניין הזה של הפרסום עשה לך משהו?
"זה החמיא לי. זה מחמיא".

"פשיעה זה עניין גנטי"

העיתונים אהבו אותו. "יורם היפה", קראו לו, גבר שמצטלם טוב, עם סיפורים שמצטלמים טוב. אבל הוא לא אהב כינויים. כשניסו לקרוא לו באחד הכינויים, לא היה עונה.

מהקריאה בין הדפים נדמה שלנדסברגר אוהב את עצמו, אוהב מכדי ליפול בסם, כמו שקרה לו לקראת גיל חמישים. איש גבוה ודק, שהגוף שלו עוד זוכר שנים שבהן הקפיד על כושר גופני. שיחק כדורסל בבית"ר צפון תל אביב, היה רץ לאורך החוף, עושה שכיבות סמיכה ומבקר במכונים. דרישות המקצוע הכתיבו זריזות וגמישות. אפילו ההרואין לא מחק את קלות התנועה הטבועה בו.

"אחרי 12 שנים של התמכרות, אלוהים עשה איתי חסד ולקח ממני את הכמיהה. היום תשימי לידי ערימה, תגידי חוקי, בלי כסף - אני ארצה להקיא. אני אנשוף עליו ואעיף את הכל".

אין תמונה. צילום מסך, מערכת וואלה!
20 שנה בכלא(צילום: מערכת וואלה!, צילום מסך)

עשרים שנה ישב בבתי סוהר בארץ ובחו"ל. בכולם עשו לו כבוד. "לא אהבתי לשלוט, אבל לא אהבתי ששולטים עלי. אז כבר בכניסה לתא, כשהאסירים התחילו עם השאלות, ישר ידעתי מי המנהיג, לפי השאלות. הייתי מברר איזו מיטה שלו ואומר: זו המיטה שלי. הוא היה מגיב, ישר הייתי מביא לו פצצה או שתיים לפנים, וכולם היו נרגעים. ולא עשיתי את זה בשביל למלוך על החדר, רק כי רציתי את הפינה שלי, את השקט שלי, שלא יתעסקו איתי. שיהיו לי החיים שלי, הספרים שלי".

אהב לקרוא פילוסופיה. בשנים האחרונות מתעניין באקטואליה, נשיונל ג'יאוגרפיק, משוגע על אסטרונומיה. סרטי פשע הוא אוהב רק אם יש בהם היגיון. קורא ספרות מקצועית, אבל "הבורר", הביוגרפיה של רוני הררי, שיעמם אותו. "קראתי חצי והנחתי בצד".

טכנופוב שנמנע מאינטרנט ומסמארטפונים, לומד בפליאה מהטלוויזיה איך מפענחים היום פשעים "בלי קצה של חוט, בלי קצה של שערה. פששש. מדע הרפואה לא ייאמן. בזמני לא היתה כל הטכנולוגיה הזו, לא היה דנ"א. לפני יומיים שדדו אישה שיצאה מחנות תכשיטים בצרפת, אחד השודדים נישק אותה על הלחי. רק מזה תפסו אותו.

"בעוד כמה שנים חוקרים יידעו לזהות אצל תינוק את הגן הגורם לפשיעה ולטפל בו, כי פשיעה זה עניין גנטי. היו סביבי יותר מדי בני טובים שלא היו צריכים את הכסף, אבל לא הצליחו לפרוש".

"שימכרו סמים לגויים"

לפני כמה שנים שינה את שמו ליורם קם. "חשבתי שאולי הגיע הזמן לשינוי. ששם אחר יביא מזל".

ולמה דווקא קם?
"כי בדיוק אז התפוצצה הפרשה של ענת קם, וחרה לי עליה. ילדה שעשתה שטות, להכניס אותה ככה, עם זונות ונרקומניות? היא לא מכרה את המדינה. היא ילדה שעשתה שטות. שילמה ביוקר. רציתי לכתוב לה מכתב עידוד, ואז אמרתי לעצמי, עזוב, אתה רק יכול להזיק לה".

מה היית כותב לה?
"שתשמור על עצמה מנרקומניות ומזונות".

גם ליצחק אברג'יל רצה לכתוב כמה מילות עידוד, אבל ויתר. "כל מכתב שלו, כל שיחת טלפון, עובר אלפיים צנזורות. אם יראו שאנחנו בקשר ישימו לי זנב, מה אני צריך את זה. חמש שנים מאז שהשתחררתי בפעם האחרונה, ולא דפקו אצלי בדלת. בחיים לא היה לי דבר כזה".

אברג'יל הוא חלק מעולם הפשע החדש שאתה מדבר עליו, זה שקשה לך איתו. זה לא מפריע לך?
"לא. הוא אדם טוב. הוא גם עשה בשבילי מעשים טובים. בפעם האחרונה שישבתי, לפני חמש שנים (שלוש שנים במסגרת עיסקת טיעון עם בנקים ועם חנויות תכשיטים), הוא בא לבקר אותי. אמר לי שכשהיה ילד, היה מעריץ שלי. שם כסף על השולחן כי רצה לעזור לי להתחיל משהו חוקי. אחרי זה אני הפכתי להיות מעריץ שלו. ביום שעליתי לוועדת השחרורים, הוא נעצר".

מה יש להעריץ?
"הוא אדם מיוחד. אחד שמפקד על אלף חיילים שמוכנים להתאבד בשבילו, צריך להיות בו משהו מיוחד. אבל היום, אם ייצא לי לדבר איתו, אני אגיד לו שיפרוש. שיפתח עסק חוקי. יש לו מספיק כסף".
הוא גאה בזה שמעולם "לא יצא עלי עד מדינה או עד תביעה". מעיד שמעולם לא גנב ממישהו שהתארח אצלו, "והיו מקרים שאנשים הלכו לישון והשאירו על השולחן יהלומים וערימות של דולרים". מעולם לא פרץ לבית של חברים, ומעולם לא הלשין על אף אחד, רק פעם אחת, כשמנע הברחה של סמים לישראל. "לא רוצה שיכניסו לפה סמים וירעילו את הילדים. מי שרוצה שימכור אותם לגויים".

מעולם גם לא הרים יד על אישה, אפילו שהאישה היחידה שלא בגדה בו היא הנימפה השרועה לאורך הקיר מעל המיטה שלו. "ואת יודעת למה היא לא בגדה בי? כי היא לא יכולה. היא חצי דג. כשהרגשתי שאני מגיע למצב שאני צריך לתת סטירה לאישה, הייתי קם ומתרחק".

הספר משובץ בשמות הנשים שהיו בחייו, "מין מחלה לכבוש עוד ועוד. כאילו שלאישה חדשה יש פטנט שאין לאישה שאיתך". היתה רונית אפולו, שכיכבה במדורי הרכילות ואותה עזב, כי שמע בכלא שראו אותה באיזו מסיבה עם חבר, ו"במנטליות שלנו אין דבר כזה. אני אצל מוטי בקידוש כל יום שישי, ובחיים לא נישקתי את אשתו על הלחי. רק על היד. אם חבר שלי לא בבית, אני אחכה לו למטה, בחיים לא אעלה לאשתו. זה לא יעלה על הדעת".

אחר כך היתה אהבתו הגדולה ללבנה. ביקש משוקי ויינגרטן, חבר נעוריו, שישגיח עליה בזמן שהוא בכלא, וכשהשתחרר, בלב של לבנה היתה אהבה לשוקי, ובבטן שלה ילד ממנו.

היתה אולגה, "אישה גזעית. סודית", שאליה הוא מתגעגע עד היום, אפילו שפעם התארחה אצלו עם אחותה וניסתה לעקוץ אותו, גנבה יהלומים מזויפים מהסלון שלו. בעיקר התבאס שלא זיהתה את הזיוף.

והיתה גלית. בגללה בכה בפעם היחידה בחיים שלו. היא היתה בחודש שמיני כשנכנס לכלא, נושאת בבטן שלה את ספיר, בתו. המשיכה לכתוב לו מכתבים, סיפרה לו על הילדה שלהם, הבטיחה שהכל יהיה בסדר. כשהשתחרר ובא אליה, מצא אותה בהריון בחודש שביעי, חיה עם גבר אחר.

"זו היתה פגיעה. אני אדם קיצוני, רציתי להרוג את שניהם. איזה רעיונות עלו לי בראש. אמרתי לעצמי, סע, תתרחק. תחשוב קודם מה אתה רוצה מעצמך, מהחיים. ואז נפלתי בסמים".

ריח שקשוקה ממלא את החצר. מוטי יודע איך לבשל. "תאכל לאט, הבטן צריכה להתרגל", הוא אומר ולנדסברגר מציית.
"אלה היו חיי, לטוב ולרע. אני לא אדם של חרטה וצער".

ואם היה לך סיבוב נוסף בעולם הזה?
"לא הייתי הולך בדרך הזאת. היום, אם היה לי מיליארד דולר, הייתי נותן לך אותם, רק תחזירי לי יום, תחזירי לי שעה שישבתי בכלא. את יכולה?"

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully