עם הסלפים בחברון, זוללים חומוס ומדברים על מתאבדים

עמודי הפייסבוק של רבים מהעיתונאים והפעילים הפלסטינים בגדה עסקו השבוע בהרחבה ב"סערה", שזימן להם ביום ראשון יו"ר הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס (אבו מאזן). הדיון החם והבוטה ברשת התנהל סביב ביקורם של כ-250 סטודנטים ישראלים, משלל האוניברסיטאות, במוקטעה ברמאללה. הם נפגשו שם עם עבאס, הקשיבו לנאומו ולתשובותיו על השאלות שהציגו בפניו.

הביקורת שנמתחה על עצם הביקור בעמודי הפייסבוק הללו, הבהירה עד כמה עמוק השבר בציבור הפלסטיני ביחס לתהליך השלום. אבו מאזן ואנשיו היו היעד המרכזי להתקפות המילוליות, אך גם האורחים הישראלים, שרובם מזוהים עם השמאל, זכו לקיתונות של רותחין. אחת הפלסטיניות, פעילת פתח שבין חבריה בפייסבוק ניתן לאתר פעילות שלום מישראל, הגדילה לעשות וקראה להוצאת גופתו של ערפאת מהמוקטעה והעברתה למקום "נקי יותר" (אחרי שהישראלים זיהמו אותו כמובן).

מנקודת המבט הישראלית, הדברים נראו מעט אחרת, אופטימיים יותר. היוזמה לאירוע היוצא-הדופן הייתה של חבר הכנסת חיליק בר ממפלגת העבודה, יחד עם כמה מראשי אש"ף כמו מחמוד אל-מדני, האחראי על "תיק ישראל" באש"ף. לרגעים, נדמה היה שהתקווה (ולא ההמנון) מתגנבת לאולם הכנסים הגדול במוקטעה, שאליו נדחסו גם עשרות עיתונאים וצלמים ישראלים ופלסטינים, וכתבים זרים. עבאס הציג בפני קהל המאזינים את חזונו לתהליך השלום ואת שלל הוויתורים שעשה עד כה במהלך המו"מ מול ישראל. הוא מתח כמובן ביקורת על הצד הישראלי, שמתעקש על המשך הבנייה בהתנחלויות ושהזניח את כל ההסכמות שאליהן הגיע עם קודמיו של בנימין נתניהו, ובראשם אהוד אולמרט.

אולם לא היו כאן רק דברי תוכחה וביקורת. ניכר היה שאבו מאזן מנסה להגיע לציבור בישראל, מעל ראשיהם של קברניטי המדינה ולהציג חזון לשלום. הוא ניסה להפיג את החששות מנושא זכות השיבה, הדגיש עד כמה "אין בכוונתו להציף את מדינת ישראל בפליטים" או לשנות את אופיה, אך התעקש כי הגדרת ישראל כ"מדינת היהודים" או לאו, אינה נושא שקשור לרשות הפלסטינית. הוא אפילו הציג סולם שיאפשר לכל הצדדים לרדת מהעץ הקרוי "מדינת הלאום היהודי": לדבריו, אם האו"ם יקבל החלטה שתכיר בדרישה זו, אש"ף יאמץ אותה גם כן. ומה בנושא ההסתה? פעם אחר פעם הודה: אכן, יש הסתה. הוא לא התחמק מהבעיה, הוא אפילו לא ניסה לטעון שאין בעיה שכזו או שהיא קיימת רק בראשו של השר יובל שטייניץ או של האיש שלו, יוסי קופרווסר. להיפך. "היא בטלוויזיה, ברדיו, בבתי הספר", אמר עבאס.

אך הוא גם הסביר שהפלסטינים מבקשים לכנס ועדה משולשת שבה תהיה חברה גם ארה"ב, שתבדוק את נושא ההסתה בשני הצדדים. זו דרישה שבאוזניי, לפחות, נשמעת יותר מאשר סבירה. משום מה, בממשלת ישראל מסרבים לכך, ומתעקשים שלפני שדנים בהסתה, הרשות הפלסטינית צריכה להפסיק את ההסתה. וזה, לפחות בעיני עבאס, כבר לא סביר. "קראתם פעם מה כותבים עלינו בכלי התקשורת שלכם?" שאל את הקהל. "או מה מלמדים עלינו בבתי הספר שלכם? איני רוצה להיכנס כאן לחילופי האשמות, אבל אני אומר 'בואו נדון על זה'". ייתכן שהצדק עמו במקרה הזה.

הסירוב של ממשלת ישראל לדון בסוגיה, ובעיקר זה של שר המודיעין שטייניץ, שמרכז את הפעילות בנושא, מעלה חשד כבד שההסתה הפכה לחבל להיאחז בו, כדי לטעון ש"אין פרטנר" פלסטיני. זה האליבי המושלם. אולי מישהו בישראל מנסה גם לחמוק מבדיקה אובייקטיבית של ההסתה בצד הישראלי. הרי אם מערכת החינוך והתקשורת הישראלית נטולות דברי בלע נגד הפלסטינים, מדוע כינוסה של ועדה משולשת מאיים כל כך על עתידה של מדינת היהודים?

עבאס גם התייחס להאשמות הספציפיות של שטייניץ, לפיהן הוא "המנהיג האנטישמי הגדול בעולם אחרי פרישתו של אחמדיניג'אד". בשלב הזה עבאס גיחך מעט, ואכן ההאשמות הללו - לנוכח קיומו של מפגש עם 250 סטודנטים ישראלים, רובם יהודים – נשמעו הזויות. "אני יודע שמיליוני יהודים מתו בשואה", אמר, בהתייחסו לטענות כי הוא מכחיש שואה. "נפגשתי עם צמרת כל הארגונים היהודים. אני מכיר במדינת ישראל. והם עוד מעזים לטעון שאני אנטישמי? מי שאומר זאת, אינו רוצה בשלום".

ושוב, הביקורת של עבאס נשמעת צודקת, גם אם היה באפשרותו לנהוג בצורה מעט יותר חכמה. אולי ליזום נוסחת פשרה, הצהרה שתוכל להרגיע את החשש הישראלי מפני שינוי עמדות בצד הפלסטיני, רגע לאחר חתימה על הסכם שלום. ובכך, ימשוך את השטיח מתחת לרגלי כל אותם שרים בישראל, שמתחרים על תשומת הלב הציבורית באמצעות ניגוחו. הוא אינו עושה זאת. יתרה מכך, עבאס שנשמע כמו יונת שלום ביום ראשון במוקטעה, מאפשר לבכירים אחרים בפתח ובאש"ף, כולל כאלה שישבו באולם, להשתולל בתקשורת הערבית בהצהרות קיצוניות, שנופלות הישר למארב של שרי הימין בישראל. כך לדוגמה, עבאס זכי, חבר הוועדה המרכזית של הפתח שישב בשורה הראשונה באולם המוקטעה ביום ראשון, לצדם של כמה מחבריו לוועדה.

בחודש דצמבר שעבר, בראיון לטלוויזיה הסורית, רמז זכי כי הסדר על גבולות 1967 הינו רק חלק ממדיניות "תורת השלבים". יבוא אולי מי שיטען כי הייתה זו מעידה חד פעמית. אולם שנתיים לפני כן, אותו זכי אמר דברים בוטים עוד יותר בראיון לאל-ג'זירה, שנתנו להבין עד כמה כל פתרון מדיני מול ישראל הינו בר חלוף.

הבעיה ביחס האמביוולנטי לישראל אינה מסתכמת בבכיר פתח כזה או אחר. נכון, עבאס נפגש עם הסטודנטים הישראלים חרף מחאה שהתקיימה מחוץ למוקטעה, ובצל דרישה ציבורית להימנע מצעדי נורמליזציה. אולם הסיקור של המפגש בתקשורת הפלסטינית היה לוקה בחסר, בלשון המעטה; חלק מכלי התקשורת הפלסטיניים, בהם העיתון הנפוץ "אל-קודס", התעלמו בכלל מקיומו. אחרים הסתפקו בכותרות שסיפקה סוכנות הידיעות הרשמית של הרשות, וואפא, שבחרה לצנזר את כל הדברים שאמר עבאס, שיכלו להתפרש כקצה קצהו של וויתור (לדוגמה, "אין לנו כוונה להציף את ישראל בחמישה מיליון פליטים").

למעשה, הציבור הפלסטיני, אם קרא על המפגש בתקשורת המקומית, עלול היה להאמין כי נאומו של עבאס היה לוחמני במיוחד דווקא מול אותו קהל ישראלי. ועדיין, ייאמר לזכותו של הנשיא הפלסטיני כי לפחות לרגע אחד ברמאללה ביום ראשון, בין מאות הנוכחים, הישראלים והפלסטינים, נראה היה שהסכם מדיני בין שני הצדדים אינו כלוא בפנטזיה פרועה או במשאלת לב גנוזה.

כמעט מדי יום שישי, ולעיתים גם באמצע השבוע, חוזר על עצמו הטקס. זה מתחיל לאחר תפילת הצהרים במסגדים במרכז חברון: אבן אחת, שנזרקת מאחת השללות (סמטאות השוק) בשטח H2 שבשליטה ישראלית, גוררת עוד אבן ועוד אבן, ועוד מאות אחרות שמושלכות לעבר החיילים. כוחות צה"ל שמתורגלים ומכירים היטב את הנוהל, מנסים להסיג את רוגמי האבנים לאחור, לעבר שטח H2 שבשליטת הרשות הפלסטינית. ואז, מגיע תורם של קציני הקישור משני הצדדים.

ראש המת"ק הישראלי, סא"ל אבי ביטון, או אחד מאנשיו, יוצרים קשר עם עמיתיהם הפלסטינים. אלה שולחים למקום כוח של המשטרה הפלסטינית, שמפזר ברוב הפעמים את הצעירים המתפרעים. לעיתים השוטרים הפלסטינים מצליחים לסיים את האירוע במהירות, לעיתים הדבר מסתיים רק לאחר שעות. רמת האמון בין שני הצדדים מספיק גבוהה כדי שהצד הפלסטיני - במקרה של הידרדרות - יעדכן את המת"ק הישראלי שאינו מצליח להתמודד עם האירוע, ולמעשה יפנה את הזירה לחיילי צה"ל. כך גם במקרים של מעצרים. אם כוח ישראלי מבקש לעצור מבוקש כזה או אחר בתוך השטח הפלסטיני, רגע לפני הפעילות, יעודכנו מנגנוני הביטחון הפלסטינים ויתבקשו כי אנשיהם לא ייצאו מתחנות המשטרה במהלך המעצרים.

התיאור הזה נשמע כמעט דמיוני לנוכח ההתנגחויות האינסופיות בין מנהיגי שני הצדדים, אך המציאות הביטחונית מכתיבה אחרת. התיאום הביטחוני נשמר, וכך גם הפעילות של כוחות הביטחון הפלסטינים נגד האויבים המשותפים, בהם חמאס והג'יהאד האיסלאמי. רק לאחרונה ניסה חמאס להשתלט על כמה מהמסגדים בחברון ולקבוע את נוסח הדרשות לאחר התפילות, אולם המנגנונים הפלסטינים מנעו זאת מהם. כל זה מצטרף לפעילות המעצרים וסיכול הפיגועים, שנמשכים כל הזמן מצד הרשות, וביתר שאת בחברון, הנחשבת למעוז של חמאס.

המציאות בעיר נראית מופרכת, כמעט הזויה. שום סרט הוליוודי לא היה מצליח לתאר את הנעשה כאן בשגרת היום-יום. הנה קבוצה של חיילי נח"ל צועדים להם בקסבה, כשהמג"ד ההולך בראשם, מברך את העוברים והשבים הפלסטינים, ובעיקר את הסוחרים שנדמה שכבר מכירים אותו. אחד הזקנים שיושב בפתח חנות, מקלל אותו ואת החיילים שעמו. "שאלוהים ייקח אתכם, הרסתם אותנו", הוא אומר. אחת החנויות בקסבה בנויה ממש מתחת לשכונת אברהם אבינו. ממול, במורדות שכונת אבו סנינה, מנסים עשרות פלסטינים למכור מציאות במסגרת שוק הפשפשים המקומי. בגבעה ממול, באזור השייך לחמולת ג'עברי, מתנהלת באותה שעה ארוחת צהרים בביתו של אשרף ג'עברי, מראשי החמולה.

אשרף, כמו רבים מבני משפחתו, שומר על קשר הדוק עם אנשי המת"ק הישראלי, בניסיון להתגבר על מצוקות יומיומיות. אחת הסוגיות שהועלו לאחרונה היא הדרישה של מתפללים מוסלמים לבנות במערת המכפלה מעלית לנכים ומוגבלים, כדיי שלא ייאלצו לטפס מדרגות רבות כל כך. מסיבה לא ברורה, כנראה אי רצון ישראלי ופלסטיני להפר את הסטטוס קוו במקום, מונע הסכמה על התקנת המעלית.

אורחיו של אשרף ג'עברי מציינים כי אין רצון בקרב תושבי העיר באינתיפאדה שלישית. באותה נשימה הם מדברים גם על כך שלראיס, עבאס, אסור לוותר על זכות השיבה. "זו זכות אינדיבידואלית, לא ציבורית", אומר אחד מהם. לחדר נכנסים שני אנשים שבולטים בלבושם השונה. בירור קצר מעלה כי אלה שני אנשי דת מהתנועה הסלפית "א-דעווה וא-תבליר". מדובר בקבוצה קטנה שצוברת תאוצה בעיקר בחברון אך גם במקומות אחרים ובכלל זה בתוך ישראל. אולם אין מדובר בפעילי טרור נוסח הסלפיה הג'יהאדיה או חזב א-תחריר הפוליטית, אלא בתנועה שמתמקדת בנושאי דת וצדקה בלבד.

המפגש עם ישראלי, בכל זאת, אינו מובן מאליו עבורם. הם משתלבים אט אט בשיחה ומותחים ביקורת בראש ובראשונה על עבאס ועל מינויו של מחמוד הבאש לתפקיד שר הדתות. "אנחנו לא רוצים פעילות פוליטית, ולא רוצים את הקיצונים. אנחנו מעוניינים באסלאם טוב יותר ובצדקה. יש אצלנו אנשים שפועלים בלי שכל בכלל, שמוכנים לעשות פיגועי התאבדות וצריך להשפיע עליהם, למתן אותם".

רכונים מעל צלחת חומוס, הם מספרים על אותם צעירים, שאין להם עתיד, ובוחרים להגיע למחסום עם סכין על מנת להיעצר, ולזכות בהשכלה דווקא בכלא הישראלי. "אנחנו נותנים לאנשים אוכל והשכלה ולא מבקשים דבר, רק שיאמינו באללה. המטרה שלנו היא לחיות בשלום ועלינו לבנות קשר בין בני כל הדתות כדי לאפשר זאת", כה אמרו השייח'ים הסלפים הנחמדים והוסיפו, "אינשאללה". בין ניגוב לניגוב, הסלפים התווכחו היכן נמצאת בירת הכנאפה של הגדה, כשעל התואר התחרו חברון ושכם. הכל מתערבב כאן בכל, מתנחלים קיצונים, תומכי חמאס, אנשי פתח, סלפים מתונים וגם אוהדי אל-קאעדה. בין לבין, ממשיכים חיילי הנח"ל לסייר להם בסמטאות, בניסיון להבין מי נגד מי, ואולי גם מה למען השם קורה כאן.