ישראל היא "מדינת החבר'ס": יש משהו מציק וטרחני באלו שמתערבים בשם המוסר או כל סיבה אחרת בעסקים של אנשים אחרים. המכירה של חברת האפשרית תנובה לחברה סינית הופכת לשיח מאשים שמרעיד את אמות הספים לכל מיני אנשים - טובים או רעים.
גם קניית הדירה הלכאורה מופרזת של אהוד ברק, שרכש 250 מטרים מרובעים שהיו אמורות להיות מחולקות לחמש דירות, נידונה כאילו באספה כללית בקיבוץ. שבסופה יש הצבעה - מי בעד ומי נגד.
באופן אישי, אני לא סובל את אהוד ברק ואת ההתנהלות השלטונית שלו. אני מתפלל שהוא לא יחזור לפוליטיקה אבל כנראה שזה לא יעזור לי. אבל מה דבר הרכישה שייך אלי? מקור כספו ומה הוא עושה בו גם אינו ענייני. אם הכסף חוקי - שיעשה מה בראש שלו. לא מה שבראש שלנו.
עצב הוא לא תכנית פעולה
קרן אייפקס ואיש העסקים מאיר שמיר הם גופים כלכליים שרכשו את תנובה משיקולים עסקיים וכעת הם מוכרים את חברת המזון שוב משיקולים עסקיים. זה לא עניינו של איש כל עוד המהלך נעשה בכספם והכסף חוקי.
אלא שבישראל הצדקנות מקבלת כותרות, הנבירה בקונים ובמוכרים הופכת למסע תענוגות ועם ישראל חי, וקיים ומיילל. כאן קרוב, יש עולם שמסתובב. כל הזמן מוכרים וקונים בו, ועדיין, את הסדר החברתי לא מנהלים אנשי עסקים.
יש מאות אנשי עסקים שהם לא נוחי דנקנר, הם מנהלים את עסקיהם כמו שצריך ותורמים מיליונים לקהילה. הפרוצדורה הזו של קנייה ומכירה לא צריכה להיות מושפעת מהרגשת עצב של הנכד של מייסד תנובה.
לדעתי, מה שאנחנו חושבים, או מרגישים, לא צריך להשפיע על תכניות העבודה של אנשי עסקים. אז לכל "אנשי המוסר" אומר: התגובה שלכם נובעת מרכלנות שמקורה בקנאה וקצת חוסר הבנה.