כשיוסי גיספן השווה אותי להיטלר

המועמד התמים והמעט פתטי מטעם עצמו לנשיאות, חתן פרס נובל פרופ' דן שכטמן, צייץ משהו מבודח ואמיתי בעניין הזמר המזרחי. בסך הכל אמר משהו שאי אפשר להתווכח עם נכונותו: "כדי לקיים את הנפש אנחנו צריכים משוררים ציירים וזמרים, לא רק מעדות המזרח. רצוי שיהיו גם כמה לא". וואאהו! ומיד קמה מהומת אלוהים קטנה אצלנו, מן הסוג הטרוריסטי המוכר.

ח"כ אריה דרעי הצדיק כבר קבע ששכטמן לא ראוי להיות נשיא, יוסי גיספן אמר שאסור להגיד דברים כאלה, ומרגלית צנעני, גם היא צדקת ידועה קבעה: "נשיא הוא כבר לא יהיה". ברור שלא. המועמד המבוהל מיהר להודיע להגנתו שהוא הולך השבוע להופעה של משה פרץ, ואם קיווינו שיגן לפחות על דבריו (כי הרי הוא עקשן ידוע בענייני צורות גבישים), הנה ברח מיד למחוזות הטעם הרע (כי מי הולך להופעה של משה פרץ?).

הנה, זה שוב קורה: טרור הזמר המזרחי הירוד שוב הראה את כוחו. אם תגיד משהו נגדנו. אם תגיד שאנחנו ירודים, ילדותיים, קלישאיים, ממוסחרים (והרי זו מהות הזמר המזרחי ברובו) נרד לחייך. נגיד שאתה גזען. נאיים עליך באובדן הפרנסה – וכבר לא תהיה נשיא (ממילא לא היה לשכטמן שום סיכוי). הרי זה מה שניסו לעשות ליהורם גאון כשדיבר נגד "התופעה האיומה והנוראה" של הזמר המזרחי. וזה מה שמנסים לעשות עכשיו למתי כספי אחרי שהעיז לומר שיש בעיה עם המלים של הזמר המזרחי. ומיד מתייצב מולו אסף אטדגי, המנהל האמנותי של עומר אדם, ומכריז: "הגזענות העבירה אתכם על דעתכם". בכותרת בולטת בעמוד הראשון של ?ישראל היום?, העיתון הנפוץ במדינה. זאת אומרת, אסור להגיד מילה. אם תגיד משהו נגד מה שקרוי הזמר המזרחי תיחשב לגזען, וכולנו יודעים מה ייעשה לגזען במקומותינו. אז דיר בלאק. תיזהרו.

בשעתו, במשדר רווי השמצות עליי ב"פנים אמיתיות" של אמנון לוי, הופיע יוסי גיספן בפנים בלתי מוסוות, והכריז נוכח פני האומה שהדיבורים שלי נגד הזמר המזרחי מזכירים לו "איש עם שפם קטן מאוסטריה שדיבר ככה" בתקווה שתבינו את הרמז. ייתכן בהחלט שעוד אתבע פעם את יוסי גיספן (ועוד כמה חבר'ה) על האמירה הזאת ועל אמירות טרוריסטיות אחרות.

לא ייתכן שאי אפשר יהיה להגיד שגיספן ודומיו כותבים לפעמים (לא תמיד) טקסטים ברמה של תלמידי עממי לא מוכשרים. לא ייתכן שיסתמו כאן את הפה בהשמצות גסות כל כך וימנעו דיבור על אחת התופעות התרבותיות הירודות והמדורדרות בחיינו. וכן, הרגע שבו החליף אייל גולן את שלמה ארצי בתפקיד "הזמר הלאומי" הוא אחד הרגעים העצובים, המביכים והמדכאים בחיינו התרבותיים.

ואין כאן שמץ של גזענות. הנה תראו אותי לדוגמא: אין זמרת מופלאה בעיני משושנה דמארי, למשל. תימניה ששרה במבטא תימני, אבל שרה טקסטים נהדרים. אין זמרים-משוררים מופלאים בעיני יותר מכמה יוצרים שעל פי החלוקה העדתית המאוסה הם ספרדים או מזרחיים, למרות שאין ישראליים מהם כמובן. אהוד בנאי, מיכה שיטרית, אתי אנקרי, קובי אוז, מירי מסיקה, קובי אפללו. גם ברי סחרוף, אגב, הוא טורקי במוצאו. היש נפלאים מהם בתרבות שלנו? אין.

וכשברי סחרוף ורע מוכיח שרים את אבן גבירול, או כשאתי אנקרי שרה את יהודה הלוי (הנה שני הרכבים ספרדיים טהורים ומושלמים) הם מגיעים לרמות אלוהיות ממש של זימרה ויופי רוחני. יש לי סימפטיה אמיתית גם למשורר כמו עמיר בניון או ישי לוי. אז מה זה אומר? שאני צריך לקבל באותה חבילה ולהגיד אמן גם על קובי פרץ, משה פרץ ודודו אהרון, שיצרו אינספור פזמונים נחותים, מבישים, ילדותיים? ואגב, גם יוסי גיספן הוא לא כולו גרוע בעיני. הוא כתב לפחות שיר אחד שאני אוהב במיוחד: "כשהלב בוכה" ("שמע ישראל") ששרה שרית חדד. יצא לו. שיר מופלא בזכות ההלחנה המדהימה של שמואל אלבז והשירה המופלאה של שרית חדד, שהתחברה במקרה זה למלים יפות באמת של יוסי גיספן: "כשהלב בוכה רק אלוקים שומע/ הכאב עולה מתוך הנשמה/ אדם נופל לפני שהוא שוקע/ בתפילה קטנה חותך את הדממה".

כן, זה יפה בלי גבול, בעיקר כשכולנו שרים את המילים עם המנגינה. האם עולה מכאן שאני צריך גם להתפעל מהבית הבא למשל של יוסי גיספן, שאני מוצא עכשיו באופו מקרי בגוגל: "אנשים רוצים לדעת מה מצאתי בך/ מנסה ולא מצליח לתאר אותך/ לא צריך לשאול יש בך מהכול/ וזה מושך אותי כל כך". האם מותר להגיד שהמלים האלה הן ברמה של כיתה ד' בלי להיות מואשם שאני היטלר?

ועוד בענייני נשיאים ורוח ומזרח: ואם אגיד שח"כ פואד בן-אליעזר , שנבחר למועמד מפלגת העבודה, ממש לא מתאים להיות נשיא כי הוא דומה הרבה יותר לדמותו ב"ארץ נהדרת" מאשר לדמות אפשרית של נשיא, מה יגידו לי: שאני גזען? שאני שונא ספרדים?

והרי בצירוף פוליטי מסויים, פואד באמת עלול להיות נשיא. ש"ס בהחלט עשויה להצביע בעדו מטעמים גזעניים מובהקים, וכך הסיעות הערביות (והרי בכלל יש לפואד מהלכים במגזר וידו תמיד הייתה רב לו בפוליטיקת הארגזים). ואם השמאל כולו – גם מפחד שייחשב כגזען אנטי מזרחי אם לא יתמוך בפואד – יצביע בעדו מול ריבלין (גם הוא מועמד מאוד לא מלהיב), אז יש לפואד סיכוי אמיתי.

רק שלי יחימוביץ האמיצה לא חתמה עם שאר סיעת העבודה. בין המועמדים כרגע אני תומך בדליה איציק. לא בדוד לוי המנופח. לא בעוזי לנדאו האפור והיבשושי. לא בדליה דורנר שכל כך אוהבת את עצמה. לא בפרופ' שכטמן שלא מאמין באלוהים (ככה אומרים לפחות). בין האפשרויות, דליה איציק היא הכי בסדר. הנה יצאתי גם פמיניסט וגם אוהב עדות המזרח. אבל ברצינות: דליה איציק היא הכי ייצוגית בין המועמדים, הכי אינטליגנטית, הכי לא מנופחת, הכי אשה, הכי עדות המזרח, הכי ישראלית, הכי באה מרקע עני. וכשהייתה ממלאת מקום לפרס עשתה את זה כמו גדולה. כן, דליה איציק, למרות שעלמה זק עשתה ממנה מה שעשתה בארץ נהדרת.

אחרי ששרת המשפטים גילתה את סדר הערכים שלה ואת רמת ההבנות הפשטנית והמוגבלת שלה כשהציעה לנתניהו להכניס את החרדים לממשלה והודיעה באותה נשימה שהיא "מוכנה לחבוש שטריימל למען השלום" (וכולנו יודעים שכל מה שהיה יוצא מזה זה הרבה יותר שטריימל, אבל בוודאי לא יותר שלום), היא מנסה להתחנף לקהל בוחריה, שטעה לחשוב על פי המראה הצפוני הלבנבן שלה, שהיא בחיים לא תחבוש שטריימל.

עכשיו מספרת לנו לבני שחוק הגיור החדש, שעבר בקריאה ראשונה, ישנה כביכול סדרי עולם: "פרצנו דרך חשובה שהייתה חסומה ואטומה", כתבה לבני בעמוד הפייסבוק שלה. "לא עוד גיור נוקשה ומרחיק. לא עוד רבנים שמערימים קשיים וטורקים את דלתות היהדות בפני חיילים ואנשים שאוהבים אותה ורוצים להצטרף אלינו". הוי כמה הבלים וכמה שקר במשפט אחד. כל מה שחוק הגיור החדש קובע (אם יאושר בכלל, כי בינתיים מדובר רק בקריאה ראשונה, ואם ציפי לבני תצליח לחבוש שטריימל, הוא ייגנז מיד), שאפשר יהיה להירשם לנישואים בכל מועצה דתית ברחבי הארץ ולאו דווקא באיזור המגורים. וואהו! איזו מהפכה!

כלומר, זוג שמציקים לו מחמת יהדותו בבני ברק, יוכל להפליג עד דימונה ולמצוא שם איזשהו רב שיאשר לו להתחתן. ממש מהפכת עולם, אה? לכן צריך להזכיר שוב שעניין הגיור כולו הוא טמטום, וכל רישום האוכלוסין המבדיל בין ישראלי לישראלי הוא רשעות מפלה. וצריכים להנהיג נישואים אזרחיים בארץ, ולא תחנונים לרב כזה או אחר במועצה דתית כזו או אחרת. בקיצור, לבני כדרכה החשוכה והמוגבלת משאירה הכל לרבנות. היא הרי רוצה "מדינה יהודית". אז הנה. קבלו. אתם יכולים לבחור באיזה שטריימל שאתם רוצים. אנחנו מדינה יהודית חופשית.

אני לא מסתכל על תכניות האוכל בטלוויזיה, למרות שאני רואה את עצמי כבעל טעם מעולה באוכל. אבל בזווית העין בתכנית "מאסטר שף", צדה עיני את השף חיים כהן מסביר לאחת המתמודדות שכאן זה מאסטר שף וצריך לשדרג את הפירה. לכן צריך להוסיף לזה עוד איזה טאץ'. עוד איזה טעם. שיראו שזה משודרג, שזה מאסטר שף.

אבל מה לא מושלם בפירה פשוט ומושלם, אם נעשה מתפוחי האדמה הטובים, ובמשך הבישול הנכון? הרי אין טוב מזה. ועקימת האף הזו כלפי האוכל הפשוט היא בדיוק אחת הבעיות המרכזיות בתכניות האוכל מקולקלות הטעם שמציפות את הארץ (בלי תכנית אחת לרפואה בענייני תרבות וספרות למשל, והרי אפוסטרוף הוכיחה לנו כמה לוהטת יכולה תכנית ספרות להיות). הן הופכות את האוכל לסיפור מורכב מדי, שאין בו די כבוד למאכלים הכי פשוטים. לחם שחור רגיל וטוב עם חמאה, לחם שחור רגיל וטוב עם אבוקדו טוב, לימון ומלח. או באגט (טוב) עם חמאה. או פירות במיטבם. או סלט רגיל (אם אנחנו כבר רוצים לטרוח), בתנאי שנעשה אותו מהירקות הכי טובים בסוגם. העגבנייה הכי טובה, החסה הכי טובה. למה זה לא מספיק לאדם אינטליגנטי שרוצה לפנות את מוחו להצלת העולם ולא לתבשילים מקושקשים למיניהם?

תרשו לי להשוויץ: בכל 37 שנות נישואי , אשתי אף פעם לא "דאגה לי לאוכל". אם אני רעב, אני פשוט הולך ומכין לעצמי אוכל פשוט, ואם זה משהו מגניב – אבוקדו חדש וחסה חדשה על לחם חי, למשל – אני גם מציע לאשתי, כמובן. (בניגוד לנתניהו שקובי ניב טען על סמך פרסום עיתונאי מסויים שאיננו יודע להכין לעצמו חביתה. אני לא מאמין). אשתי מבשלת בממוצע פעם או פעמיים בשבוע. לא יותר, כשבא לה (וזה לא שהיא לא עושה בדרך כלל אוכל נפלא כשהיא עושה). כשהיו לנו ילדים בבית זה היה אחרת כמובן. אז דאגנו שנינו לאוכל לילדים. אני ממש טוב בשניצלים ובצ'יפס. אבל לדאוג לאוכל? לי? בחיים לא.

בחייכם, הייתי מרגיש לגמרי מגוחך ותלותי, אילו הייתי מחכה שאשתי תכין לי. וזה לא שאני לא מבקש ממנה, פעם בכמה חודשים בערך, להכין משהו פשוט לגמרי (היום למשל ביקשתי ממנה להכין כוסמת, כי זה יוצא לה הכי טוב). אבל לחכות לזה, כדי להיות שבע? בחיים לא. ואחרי כל זה אשתי עוד אומרת עליי מפעם לפעם שאני בלתי נסבל. תארו לכם.

מבחינה רוחנית, בענייני אוכל, אני מאמץ לעצמי את שירו הקצר והנפלא של מאיר ויזלטיר , שכל כולו שלוש שורות: "לחם, מנדרינה ועיתון צהוב/ הם מנת חלקי המצויינת ללילה זה". זה שיר שנכתב לפני כמה עשרות שנים, ו"העיתון הצהוב" שויזלטיר מדבר עליו היה כנראה "העולם הזה". אתם יכולים להבין את התענוג?

מנחם בן גם אוהב את ספיר סבח