אני נשבע לומר את האמת, כל האמת, ורק האמת: חרא סרט

שוט הפתיחה הוא אחד המרכיבים החשובים והמעניינים בסרטים. שוט הפתיחה אמור להוות מעין מטרונום, תעודת זהות, הצהרת כוונות ואקספוזיציה מקוצרת. שוט פתיחה טוב מכניס את הצופים לאווירה המתאימה, מכוון את כל החושים לעמדת הקליטה הדרושה. בסתם סרטים זהו צילום של עיר ממסוק. בסרטים רבים זה טיול של המצלמה על חפצים דוממים, כזה שייתן כמה רמזים על הדמות המרכזית. מספרים על בריאן דה פלמה שהוא מתכנן את שוטי הפתיחה הארוכים והמרהיבים שלו במשך חודשים. אחד משוטי הפתיחה הכי מרשימים שראיתי בתקופה האחרונה היה ב"גלדיאטור" של רידלי סקוט, שצילם קלוז אפ של יד שרירית ומסוקסת מרפרפת על שדה חיטה אינסופי (בדיוק האלמנטים שעסק בהם הסרט – גבריות וחופש).

שוט הפתיחה של "שקרים לבנים" מוצלח מאין כמוהו. צילום שקט ואפלולי של שרון אלכסנדר מעשן סיגריה, מוצלל ושותק. לאט לאט מתחיל קולו לספר את הסיפור ברקע. משם הופך "שקרים לבנים" לסיוט הכי נורא של צופה הקולנוע. אין צורך בפרשנות יתרה, מספיק שאצטט את תקציר הסרט כפי שהוא מופיע (באנגלית) על גבי הקלטת שברשותי:

"במאי תיאטרון צעיר (שרון אלכסנדר) סובל ממשברים פסיכולוגיים בעקבות סיפור אהבה נכזבת וכשלון מחזה הביכורים שלו. במצוקתו, חוזר הבמאי לארץ, לאחר שנים של מחייה בפריז, רק כדי למצוא את אמו, ניצולת השואה, גוססת מסרטן סופני". מוות ביסורים? כן, גססתי באיטיות.
"שקרים לבנים", של הבמאי יצחק רובין, מציג בסינמטק תל אביב