החיסולים ההולכים ומתרבים ברחובות הערים מדאיגים אזרחים שנקלעים שלא ברצונם לזירות פשיעה חמורה. בכמה מקרים, חפים מפשע שילמו בחייהם את מחיר ההפקרות והזילות של חיי אדם. הצלחת המאבק בפשיעה האלימה מותנית בראייה נכוחה של שורשי האלימות ושל התרחקות ממקסמי שווא ומפתרונות קלים.
הפתרון הקל ביותר הוא להאשים את משטרת ישראל כאילו יש ביכולתה, כדבר שבשיגרה, להפעיל מנגנוני הרתעה מודיעיניים וכוחניים ובכך למנוע מרוצחים מקצועיים לבצע את זממם בעיתוי ובמקום שיבחרו. בלשים, מיומנים ורבים ככל שיהיו, אינם יכולים בכל רגע נתון לאכן עבריינים בדרכם לבצוע פשע. לא כל מה שרואים בסרטי פעולה ישים במציאות. המשטרה אינה אמורה לספק שירותי אבטחת אישים מפני חיסולים לחברים בארגוני פשיעה. מי שבוחר לקחת חלק בפעילות עבריינית, שם נפשו בכפו על אחריותו. ברור שמשטרת ישראל יכולה לעשות יותר במאבקה בארגוני הפשיעה, אך אין טעם לייצר ציפיות מוגזמות במקום שהן לא תתגשמנה. ההיסטוריה הקצרה יחסית של הענישה הפלילית במדינת ישראל מלמדת כי החמרה בעונשים המוטלים על עבריינים אינה גורם מרתיע משמעותי, שהרי עבריינים נענשים, נכלאים, משתחררים וחוזרים לכלא.
כאזרח הריני מוטרד יותר מהפשיעה המכונה קלה. ההתנהגות העבריינית בכבישים, גניבות כלי הרכב והפריצות לבתים מקשות על איכות החיים יותר ממלחמות בין כנופיות סמים, גביית דמי חסות, ניהול הימורים לא חוקיים והפעלת בתי בושת. משום מה לפשיעה הקלה והמטרידה באמת, הרשויות מתייחסות בזלזול.
כל אזרח הגון צריך לשאול את עצמו מדוע הפשיעה גואה ומה קורה בחברה שעל כל ארגון פשיעה שהמשטרה מצליחה לשתק, קמים ארבעה ארגונים אחרים.
כמו תמיד התשובה מורכבת. רוב בני האדם אינם נולדים עבריינים. המחשבה שאפשר לזהות עבריינים על פי המראה או הגנטיקה - מופרכת. עבריינות היא במידה רבה תוצאה של כשל חינוכי, של ירידה מוסרית ושל אובדן ערכים. חברה שמתרחקת מערכיה מוציאה אל מעל פני השטח עשבים מזיקים, שיכולים לכלות שדה ענק של תבואה למופת.
קשה להחזיר את הרכבת לתחנת המוצא
רוח הזמן בישראל העכשווית היא שילוב מטריד של אגואיזם והדוניזם. כל אחד לעצמו כדי לממש במהירות את הנאות החיים המיידיות. החברה היהודית, שתמיד שילבה את העבר עם הדאגה לעתיד, מרוכזת אך ורק בהווה, כמו תוכנית ריאליטי שנעה בין מין, מזון וממון - שלושת ה"מ"מים" של העידן החדש. אז מה הפלא שעל קרקע שכזו צומחים גידולי פרא בעלי שורשים מנוונים? כשאזרחים לומדים שבין שפע לפשע יש קשר הדוק, כשגיבורי תרבות מתגלים כחסרי עכבות מוסריות וכשעיתונים מסוימים מתייחסים לראשי משפחות פשע כאל סלבריטאים, קשה לדרוש ציות לנורמות ראויות.
הפקרות ערכית ומוסרית מהבית, שעוברת לביה"ס וממשיכה ברחוב, עלולה להסתיים בבתי הכלא. המאבק בפשיעה צריך להתרכז במניעתה על ידי תשומת לב חינוכית, חברתית וערכית. הטמעת כבוד האדם, הנחלת ערך העמל והדגשת המוסר הן דגלי המאבק בפשיעה. כשרכבת העבריינות יצאה לדרכה כבר קשה מאוד להחזירה לתחנת המוצא.