ילדים הם שמחה וגם מקור יעיל להגשמת חלומות הוריהם. לא הצלחנו להיות רופאים? נדאג שהילדים שלנו יהיו. לא הצלחנו להיות כדורסלנים? נכדרר את הילד הפוטנציאלי לחוג כדורסל תחרותי וגם נטרח להושיב אותו מול המשחקים של הגדולים ביותר, שילמד משהו, נעבעך.
הורינו הקפידו לטפח בנו חלומות אקדמיים: תלמד, תשיג תואר, עבודה טובה ותהיה "מסודר". הם חסכו לנו שקל לשקל בקופת החיסכון, או לימדו אותנו איך לצאת ולעבוד ולהרוויח ולממן תואר. העיקר שנצליח להגשים את החלום: התואר, ואז העבודה ה"מסודרת".
ובכן מאמע וטאטע - זה כבר לא עובד ככה.
היום אנחנו יכולים ללמוד שלוש שנים בשביל תואר (במקרה הטוב), לירוק דם בדרך להשגת הכסף למימון התואר, ובסוף להחזיק דף שמציין שהגענו ליעד. כשנגיע לשוק העבודה הפרטי, התחרותי, שמעריך בעיקר שעות עבודה (בלי קשר הכרחי לתפוקה) ופחות דפי תארים, נגלה שלא הרווחנו כלום. כשנגיע למעסיקים הפוטנציאליים וננפנף בתואר במבט מלומד, נגלה שזה לא ממש מרשים אותם. ניים דרופינג של חברות שבהן עבדנו בתור סטודנטים ירשים אותם יותר. ומה עם הציון שנלחמנו עליו? ובכן, אם אתם מחפשים שמישהו יעריך אותו, חיזרו לאבא ואמא או נסו למצוא עבודה במגזר הציבורי. שם יש סיכוי שמישהו יסתכל על התעודה שטרחתם עליה, זו שתעניק לכם עבודה "קבועה", "טובה" "מסודרת", לכאורה כמובן, לפחות לארבע שנים, וזה אופטימי.
רעיונות שיהפכו את הבן למולטי-מיליונר
החלום האולטימטיבי של כל הורה ישראלי על הילד עורך הדין או הרופא, נמוג ונעלם. האחיות כורעות תחת הנטל, הרופאים משביתים את הדסה באופן חלקי בשל חלוקת שכר מעוותת, ומנסים להיות על?אנושיים כשמערכת הרפואה הציבורית דורשת מהם לעבוד ימים ברצף, וממשפחותיהם להיות חד?הוריות, כי מה לעשות, הם צריכים להיות בעבודה ולהתפרנס בקושי.
לעורכי הדין, לעומתם, אין מה להשבית. יש יותר מדי מהם, ובכל שנה נוספים עוד ועוד. טקסי הסיום של לימודי המשפטים נראים כמו הפגנת המיליון בחלומותיה הלא?ממומשים. גם גלימת שופטים לא מספיקה כנראה לעתיד "מסודר".
אז ליידישע מאמעס שלנו כדאי לשנות כיוון, ומהר. כמו פטריות אחרי הגשם צצים כאן סטארט?אפים. לידיעת הוויבערס ולכבוד רכישת "וייבר": סטארט?אפים הם רעיונות טובים (ברובם), שאחרי שיושבים עליהם כמה שנים בנחישות, בלי משכורת, ועם הרבה מוטיבציה, יכולים להפוך את הבן האובד שלך שסירב ללמוד משפטים או רפואה, למולטי?מיליונר: כזה שיוכל לפרנס את ילדי ילדיו וגם אתכם כנראה בתקופת הפנסיה שלכם, שמהזווית של היום נראית קצת מלחיצה.
אז זה לא קל, דורש הרבה סבלנות וגם לעצור את הנשימה, כי סטארט?אפ הוא בעיקר רכבת הרים: היום את בעננים, מחר את בקרקעית הים (ולא בקטע טוב); היום את בודדה ברעיון המזהיר שלך, ולמחרת יאיר לפיד מחבק אותך כשתרמת חלק ניכר מכספי האקזיט למסים. היום אמא שלך תוהה מה יהיה איתך ומי יפרנס אותך, ומחר, אולי אולי, היא סוף סוף תבין שהרעיון שלך דווקא היה טוב, ומזל שאת לא רופאה.
הכותבת היא מנכ"ל משותף ברדיו "קול הילדים" ויו"ר ארגון "הורים עובדים לשינוי"