בשבוע שעבר, במהלך סערה שפרצה בעקבות נאומו של נשיא הפרלמנט האירופי בכנסת, האשימה ח"כ פנינה תמנו?שטה את ח"כ אחמד טיבי בגזענות, לאחר שהזכיר את העובדה שהגיעה מאתיופיה. "אי אפשר שבכל פעם שאני אפצה את פי, אתם תשלחו אותנו למקום אחר שאינו המולדת שלנו", אמר טיבי, "לעולם לא היית (פנה לראש הממשלה) אומר לח"כ תמנו?שטה כאשר היא מלינה, שהיא תחזור לאתיופיה". אבל אסור לפספס את המהות האמיתית של דבריו, ואין מדובר כאן בגזענות כלפי יוצאי אתיופיה. הבעיה שלו היא עם היותה יהודייה, ישראלית, ובעיקר היותה "יוצאת" שהגיעה לישראל.
הרי בדיוק באותן מילים הוא משתלח בחברי סיעת ישראל ביתנו ובראש ובראשונה באביגדור ליברמן, שכידוע, אינו יוצא אתיופיה. אבל גם הוא "יוצא", ובכל הזדמנות מזכיר לו טיבי שהוא "מהגר" מבלארוס. גם במקרה זה הבעיה של טיבי אינה אנטי?רוסיות, ולא אנטי?בלארוסיות. הבעיה שלו היא עם ליברמן כמייצג קולקטיב.
את הקולקטיב הזה הוא הגדיר לאחרונה באומרו: "אנחנו לא באנו לכאן באונייה ולא באווירון". מי הגיעו לכאן באונייה ובאווירון? ח"כ תמנו?שטה. השר ליברמן. וגם אני. אני אמנם יליד הארץ, אולם הוריי הגיעו לכאן באונייה. הוריי הם מהגרים ואני בן מהגרים. וגם אשתי. אמנם הוריה של אשתי נולדו בארץ, אך הוריהם הגיעו באונייה. לכן גם היא בת מהגרים. הוא, טיבי, יליד. לא הוא אישית, אלא הקולקטיב שאותו הוא מייצג. הילידים בארץ הם הערבים, הפלשתינים. היהודים הם מהגרים זרים, פולשים קולוניאליסטים, שכבשו את פלשתין וערכו בה טיהור אתני. הפלישה הציונית היא אם כל חטאת, היא הקלקול שיש לתקן. זאת מהות השקפת עולמו של טיבי, זאת זהותו, זה מאבקו הפוליטי. קידום האידיאולוגיה הזו, עד הפתרון הסופי, הוא מפעל חייו.
הצגתו של טיבי כגזען אנטי?אתיופי ממעיטה ממהות דרכו ומהסכנה הכרוכה בה. כרגיל, אנו מתקשים להבין את מציאות חיינו ומסרבים להישיר אליה מבט. אחמד טיבי מייצג את המאבק הפלשתיני, ואין לנו הפריבילגיה להתעלם ממהות המאבק הזה.
השיח הילידי של אחמד טיבי הוא שיח מחושב היטב, שנועד לספר לעמו, לנו ולעולם את השקר שהם, הפלשתינים, הם צאצאי הכנענים, ילידי המקום מימים ימימה, ואילו אנו, היהודים, נטע זר.
לחזור ליסודות הציונות
כאשר אנחנו בורחים מהעימות על שורש הסכסוך ומסתתרים מאחורי טיעונים ביטחוניים, אנו מעניקים לפלשתינים ניצחון גדול. שהרי אם מדובר כאן במאבק בין צדק לביטחון, הנטייה הטבעית היא לצדד בצדק, בייחוד שהצד החזק הוא המדבר בשם הביטחון. עלינו להבין שהמאבק הוא על התודעה ועל ההכרה למי שייכת הארץ הזאת.
כאשר אנחנו הופכים את המושגים ירידה מן הארץ ועלייה לארץ ללא פוליטיקלי קורקט וממירים אותם במושג הניטרלי "הגירה", איננו מבינים שבמו פינו אנו משרתים את האג'נדה של טיבי, האג'נדה הפלשתינית.
כאשר לצד התביעה המוצדקת להכרה ברדיפות היהודים בארצות ערב, אנו מדביקים לעולים מארצות אלו את התואר "פליטים", אנו כאילו אומרים שארץ המוצא שלהם היא מולדתם, וישראל היא ארץ הגירה בעבורם. גם הביטוי הזה משרת את האג'נדה של טיבי.
עלינו לחזור ליסודות הציונות, כפי שנוסחו היטב במגילת העצמאות, על זכותנו הטבעית וההיסטורית למדינה יהודית במולדתנו, ארץ ישראל. באותה מגילה התחייבנו להעניק שוויון מדיני (פוליטי) מלא לכל תושבי הארץ, ללא הבדל דת, גזע ומין, ואכן אנו מיישמים זאת. אולם מדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי, ובנושא הזה אסור לנו להתפשר. עזות המצח של טיבי נובעת, במידה רבה, מהחולשה ומהגמגום שלנו בביטוי אמונתנו בצדקת הציונות.
יהודי העובר מרוסיה לארה"ב, מפולין לארגנטינה או מאלג'יריה לצרפת הוא מהגר. יהודי העובר מארצות אלו לארץ ישראל אינו מהגר, אלא שב מהגלות למולדת.