רחל אמנו לא הופיעה מעולם בכוכב נולד וגם לא על בימת דה-וייס ולמרות זאת הרייטינג שלה יציב וגבוה כבר שנים. מאות אלפי יהודים פוקדים מדי שנה את מקום קברה, או שמא נאמר - כלאה. הזכרון הקולקטיוי שלנו אמנם אוצר בתוכו מראה של עץ זית עתיק, הסוכך על מבנה אבן כיפתי וצנוע, על אם הדרך בואכה אפרתה, אך המציאות שונה בתכלית: על קו התפר בין ירושלים לבין בית לחם, מתנוסס כיום מתחם מבוצר שמזכיר כלא צבאי, או חומות ענק שנועדו להגן על כור אטומי. הוא אינו דומה במאומה ל'אייקון' שפיאר ציורים, צילומים, ספרי קודש וחפצי אמנות ולאחרונה אף תועד מחדש בבול שהוציא דואר ישראל. המפגש המחודש עם המקום, למי שלא ביקר בו זמן רב עלול להיות טראומטי.
לפני כ-15 שנה, פרעה מערכת הבטחון שלנו בנוף הארץ, וכופפה ערכים הסטוריים וסביבתיים לטובת ערך החיים והבטחון. הפלסטינים, שתוקפים את הנקודה כמעט מדי יום אנסו אותה לכך. על הביצורים, מגדלי השמירה, וחרכי הירי והפלדה, העוטפים כיום את האם שבחיקה מתרפקים זכרונות אישיים ולאומיים כה רבים - מתנפצים שוב ושוב בקבוקי תבערה, מטעני צד, אבנים ולעיתים אפילו כדורים חיים.
ה"טולרנטיות" המפורסמת של הפלסטינים בכל הקשור למקומות קדושים ליהודים היא כבר שם דבר. בעבר הרחוק הם נהגו כך ביהודים שבאו לכותל ולמערת המכפלה, ובעבר הקרוב חיללו את בתי הכנסת בגוש קטיף ואת קבר יוסף. עכשיו מגיע תורו של קבר רחל.
הקהילייה הבינלאומית אינה מתרגשת. הפלסטינים המציאו מחדש את המקום כמסגד 'בלאל אבן ריבאח'. האו"ם בעקבותיהם המציאו אותו מחדש כאתר מורשת פלסטיני. אבל מקוממת יותר היא התנהלותנו. במצב דברים נורמלי ראוי היה שהצד התוקפן, הוא שיוקף בחומה שתשבש את תוכניותיו לתקוף. במקום זאת שולח צה"ל משלחות לכלות את פניהם של נכבדי מחנה הפליטים עאידה בנסיון להביא להפסקת ההתנכלות הבלתי פוסקת לרחל ולקברה.
יתכן, שאם צה"ל היה נוקט בסנקציה, וסוגר את 'מעבר רחל' הסמוך, שדרכו נכנסים אלפי פלסטינים לירושלים, הפלסטינים היו מבינים שכדאי להם לשנות את התנהגותם. מי יודע - אולי אפילו ניתן היה להפיל את 'חומות רחל' , ולהשיב לרחל את מעמדה כ'אם הדרך'; לשחררה משביה.
רחל, המסמלת את "ושבו בנים לגבולם", ודאי מתהפכת בקברה לנוכח הפשע התרבותי שבוצע במקום מנוחתה האחרון. לה יותר מכל הרי יאים המרחבים. היא, כפי שכתב פעם עלי מוהר, "אולי היחידה בין קדמוני האומה שעימה אפשר היה לקיים קשר בלתי אמצעי וקרוב לזה של בנים לאם. היא היחידה שמיאנה להינחם. היחידה שהבנים עשויים היו לחוש את נוכחותה הקרובה והמנחמת בכל מקום, ובוודאי כאן, בדרך אפרתה, בואכה בית לחם".
ואכן קורות הישוב הציוני רצופים תיאורים מרגשים של דמויות ידועות, כמו יהודית מונטיפיורי, רחל המשוררת, או רחל ינאית בן צבי, שבאו לפקוד את רחל וקברה. גם יומני קבר רחל, שהציב במקום השמש שלמה פריימן עד 1947, מתעדים אלפי מפגשים כמעט 'אישיים' של 'עמך', עם הדמות שמזוהה כאם האומה. אלא שהיום המקום כאילו נעקר מן הנוף. הוא משדר זרות, ניכור חומרה ונוקשות היפוכם של החמלה, הנוחם והמרפא שאותו מבקשים למצוא בו ההמונים שבאים לאמא רחל.
ישבו נא יחדיו אנשי צבא, בנאים ואדריכלי נוף וינסו להשיב למקום את הרוח והאינטימיות שכה אפיינה אותו, עד ימי אוסלו והאינתיפאדות.