פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      משך השירות - בהתאם למהות

      ‏בצו הגיוס לצה"ל שקיבל שמוליק, אחי הבכור, היה רשום: מ?1 בספטמבר 1965 עד 28 באוקטובר 1967. סך הכל 26 חודשים. בשנת 67', וכתוצאה מן המתח שהולידה פעולת תגמול שערך צה"ל בכפר הפלשתיני א?סמוע שבשטח ירדן (13 בנובמבר 1966), הוחלט על הארכת השירות בארבעה חודשים. זמן קצר אחרי מלחמת 67' האריכה את השירות הוראת שעה, שתקפה עד עצם היום הזה - 36 חודשים.

      "כל העם צבא וכל הארץ חזית", אמר דוד בן?גוריון. וכך, צבא העם במדינה הצעירה נועד לא רק להגן על ביטחונה, אלא גם לשמש כלי ליישום מדיניות כור ההיתוך באמצעות שילוב כלל מגזרי החברה. צבא סדיר קטן, הנסמך על עתודות אזרחים - פועל ופקיד ומורה וזבן - שבשעת חירום יתייצבו לדגל.

      הדיון בשוויון ב"נטל", שמשסע את הציבור בעשור האחרון, משקף את השינוי העמוק במעמדו של צה"ל. המנהיגות שעליה גדלו בני דורי שידרה תחושה כי השירות בצבא הוא שליחות, זכות גדולה שנפלה בחלקנו. הפוליטיקה החדשה מגדירה אותו כ"נטל". מרגע שמדובר בחלוקת הנטל, המדד אינו עוד ערכי. לא עוד צבא העם כי אם חובת האזרחים - חרדים, נוצרים, מוסלמים ואחרים. כוווולם. זה שוויון. לא מדובר בעוד 8,000 מתגייסים (פוטנציאל הגיוס בקרב החרדים, ובפועל כ?5,000) אלא בסדר גודל של 50 אלף.

      ומול חובת האזרחים עומדים צורכי הצבא. צה"ל, שאת המבנה שלו קובעים בחוק נבחרי הציבור, צריך כמו כל חברה בע"מ לגבש הצעה חדשה, מכיוון שידוע כי אינו זקוק למלוא פוטנציאל האזרחים שעליהם לכאורה חלה החובה. אהוד ברק דיבר בשעתו על "צבא קטן וחכם", ואולי זו העת לטבלת אקסל מגובה בסכמה: 1 רמטכ"ל, 6 אלופים, 15 תת?אלופים, כך וכך קצינים, כך וכך לוחמים, כך וכך פקידים, כך וכך טבחים וכו'. ובאשר למשך השירות - כבר מזמן גילינו שחיילי ישיבות ההסדר היו לוחמים מצוינים חרף העובדה ששירתו רק 16 חודש, אז אולי די בכך כדי להכשיר לוחם ולהפכו לחלק מה"עתודות".

      החלוקה בנטל לעולם לא תהיה לגמרי שוויונית

      הוא הדין לגבי נשים. בעידן הפונקציונלי זה לא רציני ואף מפלה לדון במבנה צה"ל, בהארכת השירות או בקיצורו, במונחים גורפים ומגדריים. במקום לדבר על "קיצור השירות לבנים" או על "הארכת השירות לבנות" יש לפעול לפי פונקציות נדרשות ונדרשות פחות ולפי מהות שתכתיב את משך השירות.

      על נבחרי הציבור להחיל שוויון בגיוס לאומי ולחלקו בהתאם לצורכי המדינה בין צה"ל לבין המערך האזרחי - ביטחון פנים, בתי חולים, מוסדות חינוך ורווחה, חקלאות, תעשייה צבאית ואזרחית ועוד - החיוני לא פחות בימי שיגרה כבשעת חירום.

      צמצום החשיבה לגיוס החרדים ולנגזרותיו הבלתי ענייניות בדמות קיצור "לבנים" והארכה "לבנות", אינו אלא טלאי נוסף בשמיכה המורכבת של החובות שיש לחלק באורח מושכל, שלעולם לא יהיה ממש שוויוני. דבר לא ישווה לחייל הנכון להקריב את חייו, אך יעשה זאת בתחושה טובה יותר אם יידע כי בני גילו, בלי הבדל דת גזע ומין, מגויסים לבצע את כל הדרוש - בין שבתמיכת לחימה ובין שבטיפול בצורכי העורף.