פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      השיעור האחרון של ולדימיר

      פרס "מורה לחיים" של הטכניון ניתן לוולדימיר דצקובסקי, שהגיע לטקס באמבולנס. "שינה לרבים את התפיסה", אומרים תלמידיו, אותם הוא ממשיך לקדם גם לאחר שהתבשר כי ימיו ספורים

      דיפולט (יח"צ , פסטיבל הקולנוע ירושלים)
      "ככה זה אמור להיות כשאתה מורה אמיתי". ולדימיר ולודמילה (צילום: מישל דוט קום)

      ויקטור ולדימיר דצקובסקי בן ה?61 עלה ארצה בתחילת שנות ה?90. מרצה עתיר ניסיון בהוראת מדעים, שמילא תפקידים בכירים באוניברסיטאות ברוסיה, מולדתו, וכבר שנים נחשב למורה שהתיכוניסטים מעריצים. הוא מצידו מסתכל עליהם כעל ילדיו ומשפחתו, לאחר שמתוך בחירה ויתר על הקמת משפחה משלו. הוא מתגאה בהם והם בו. הוא מקדיש להם את כל כולו, גם בשעות שאינו צריך, והם מצידם הופכים, כפי שהוא מציג אותם בתמונות, למנצחים באולימפיאדות מדע, לסטודנטים מצטיינים בטכניון בחיפה ולבעלי תפקידים בכירים בהיי?טק הישראלי.

      דצקובסקי הוא מורה חריג במסירותו האינסופית ל"ילדיו". הוא מודע לכך שהמביטים מהצד רואים בו, לדבריו, "משוגע ומטורף", אבל זה לא עוצר בעדו. "הייתי עובד 12 שעות ביום ואז נותן שיעורים פרטיים חינם. ככה זה אמור להיות כשאתה מורה אמיתי", הוא מחייך.

      התלמידים הם כל חייו של ולדימיר, אבל ימי חייו ספורים. "אני קצת לא מרגיש טוב, אבל אני בסדר גמור", הוא עונה לכל שואל, לובש את מסיכת הגיבור, בזמן שבגופו פושה סרטן קטלני, משתולל ומפרק אותו מבפנים, ללא רחמים.

      תלמידיו של ולדימיר מודעים למחלה הקשה. היא עלולה להביא למותו בכל יום, והם חסרי אונים מולה. עם זאת, את הדרך להחזיר למרצה המיוחד הם כבר מצאו באמצעות פרויקט "המורה שלי - מורה לחיים". להציל את חייו הם אינם יכולים, אבל הבעת התודה וההכרה בהישגיו ובפועלו הן המתנות הכי יפות שהחיים השאירו לו לאסוף.

      ושלא תבינו לא נכון - ולדימיר לא אוהב מתנות. כל הישג, כל צעד, כל פנייה - הכל עשה בכוחות עצמו. בבית הספר שבח?מופת בתל אביב, שבו הוא מלמד, הוא בנה, יספרו לכם תלמידיו, הרים יציבים וגבעות רחבות כדי לתת. לקבל, כאמור הוא לא אוהב. עניין של צניעות.

      "אחרי הבגרות קניתי לו מתנה, והיה לו מאוד קשה לקבל אותה", נזכרת אחת מתלמידותיו, לודמילה דומניקוב, היום עתודאית בפקולטה להנדסת אווירונאוטיקה וחלל בטכניון. היא למדה מוולדימיר, כמו אחרים, את המושג לתת. "בזכותו הלכתי להתנדב במרכז לאסטרונומיה בכיתה י"ב, ועכשיו אני חונכת צעירים בפיזיקה במסגרת תוכנית נחשון. אני מאוד שמחה על התרומה שלי", היא מספרת.

      לודמילה היא מהבולטות בתלמידיו של ולדימיר, שפעלו למען זכייתו בתואר "מורה לחיים", שהוענק בטכניון למורים אשר השפיעו עמוקות על תיכוניסטים ודחפו אותם ללימודי מדעים באוניברסיטה. סיפורו היה אחד מעשרה סיפורים מרגשים שעברו את שלב הסינון האחרון, מתוך 250 מועמדויות שהוגשו לפרס.

      "אני אסירת תודה לוולדימיר. הוא גרם לי להתעניין בצורה עמוקה במדע ובחיים עצמם. על כן הוא ראוי לתואר", לודמילה נחרצת, כמו חברי הוועדה בטכניון שבחנו כל סיפור וסיפור: דיקן לימודי הסמכה, פרופ' יכין כהן; ראש המחלקה לחינוך, למדע ולטכנולוגיה, פרופ' אורית חזן; ראש מדור רישום וקבלה, אפרת נתיב?רונן וקבוצה של ארבעה סטודנטים.

      "ולדימיר", מוסיפה לודמילה להלל, "בנה מעבדות לפיזיקה ולאלקטרוניקה מיוזמתו וללא מימון בבית הספר שבח?מופת שבו למדתי. הוא אהב ללמד, להנחיל ערכים של סקרנות ומקצוענות ולהציג את הפיזיקה בדרך מעניינת ובזמן אמת - לא רק באמצעות דפים ונוסחאות".

      גם את ההכנה הלא מוצלחת שלה לבגרות במכניקה, היא מגלה, ולדימיר תיקן והציל: "לא הלך לי כל כך טוב, אז ולדימיר החליט לקחת אותי תחת חסותו. נסעתי אליו הביתה כל שבוע. הוא לימד אותי ארבע שעות, תמיד דאג שלא אהיה רעבה וכמובן לא לקח דבר בתמורה. הוא נתן לי ביטחון ובעיקר בזכותו החלטתי להמשיך ללמוד הנדסה לתואר".

      "אדם זהב"

      אחת המילים הנשמעות שוב ושוב כשמתארים את ולדימיר היא צניעות. על הרקע הזה, התכנסותם של רבים כל כך באולם האירועים בטכניון, כדי לחלוק לו כבוד כאחד הזוכים בתואר "מורה לחיים", הביאה לידי ביטוי את הניגוד שבין הרצון להכיר תודה על פועלו ובין אורח החיים שהוא מנהל והתנהלותו ביומיום.

      השמחה בהצלחת פרויקט התודה היתה כמובן מהולה בעצב שזרתה מחלתו. מבחינה פיזית ולדימיר אינו אותו אדם, וכשלודמילה עמדה באולם החגיגי ודיברה עליו ואליו, עצרו אותה הדמעות כמה וכמה פעמים, עד שבשלב מסוים ביקשה לצאת החוצה כדי להירגע.

      כמו תלמידיו האחרים, היא מתקשה לעכל כי לא נותר למורה הנערץ זמן רב לחיות. האמבולנס שהוביל את ולדימיר מדירתו בבת ים, שבה הוא חי בגפו, רק הדגיש עד כמה מצבו הבריאותי ירוד. לא היתה דרך אחראית אחרת להביאו לטקס.

      הרגשות רק הלכו והתעצמו כשוולדימיר עלה לבמה לקבל את הפרס. שום עין באולם לא נותרה יבשה. "בהתחלה לא רציתי להגיד שום דבר, כי אני מרגיש ממש לא טוב", הוא פותח את דבריו וממשיך בקצרה: "אני שמח מאוד לעמוד כאן במרכז המדע הישראלי, שמוכר בכל העולם. אני מודה על כך שהעריכו את עבודתי ומאחל הצלחה לסטודנטים ולמדענים".

      אולי זה מצב בריאותו, אולי זו הצניעות המדוברת, אך במילים האלה הסתפק ולדימיר, שלאחר הטקס אמר: "אני עוד רוצה לשבת עם כמה מתלמידיי ולתת הנחיות לכמה פרויקטים". עיניו נוצצות כשהוא מדבר על תלמידיו.

      "אם מישהו לא מבין משהו זה אומר שאני כמורה פשוט לא הסברתי כראוי. אני מנסה להסביר לתלמידים שלי לא רק את הנוסחאות כפי שהן, אלא להפוך אותן לסיפור, להדגים איך פיזיקה עובדת בחיי היומיום. תלמיד חייב להבין מה הוא עושה, לא סתם לשנן. צריך לדבר בשפה פשוטה ומעניינת, לשלב משחקים וחשיבה לוגית. בכיתה יש תמיד תלמידים יותר חזקים ותלמידים יותר חלשים. מורה טוב צריך להסביר כך שזה יהיה ברור לתלמיד הכי חלש ויעניין את התלמיד הכי חזק", מספק ולדימיר טיפים והשראה למורים, כמו לתלמידיו.

      הדיבורים והשיחות על הלימודים ועל התלמידים הם אסקפיזם עבורו. הוא לא מוכן לעשות מסרטן הריאות שבו לקה סיפור גדול. בת דודתו, דונה בן שטרית?דרנבוים, שנכחה בטקס, נזכרה ברגעים שבהם התגלתה לראשונה המחלה, לפני קצת יותר משנה וחצי.

      "ולדימיר לא התלונן על בריאותו, לא החסיר יום אחד מבית הספר, ואז יום אחד הוא חש ברע. הוא התחיל להשתעל ובהתחלה חשבו שמדובר בווירוס - ואז גילו את המחלה הארורה". דונה ממשיכה: "לפני כחודש הרופא בישר לו שלא נותר לו הרבה זמן, אבל ולדימיר לא מאבד את חיוכו ואת האופטימיות שלו. אחרי שהתקבלה הבשורה הזו דיברנו והוא אמר לי, 'כנראה כשהיה לי מה לתת, ההוא שם למעלה החזיק אותי - וכנראה כבר נתתי הכל". עם זאת, כאמור, ולדימיר מבקש שלא ירחמו עליו. "בימים שהוא לא מרגיש טוב, הוא לא מרשה שיבקרו אותו", מציינת דונה.

      כאמור, למרות מצבו, ולדימיר לא מתנתק כל כך מהר מתלמידיו. "בין הטיפולים לקחתי אותו לראות את המשחקים של הבת שלי, והוא ישב עד הסוף. היא ידעה שהמורה שלה מסתכל, שיחקה מעולה וזכתה עם הקבוצה שלה במקום הראשון באליפות הנשים", מתאר בהתרגשות שי אפריימסקי.

      שי הוא אביה של מרסל, פעמיים אלופת אירופה לנערות וגם אלופת עולם בשחמט ותלמידה מצטיינת, שוולדימיר אף דאג להעבירה לבית ספרו כדי שיוכל להעניק לשחמטאית הצעירה והמעולה מהידע שלו. הוריה של מרסל נכחו בטקס, מילאו את מקום בתם, כיום חיילת.

      "הוא לימד את מרסל גם כשהיה חולה", ממשיך שי לשבח, "הוא לא סתם מורה ויש לו חלק גדול בכך שהיא הגיעה לאן שהיא הגיעה. יש לו המון ידע והוא עשה את המקסימום כדי שיהיו לה את הכלים להישאר בצמרת". שי מנסה להישאר אופטימי: "ולדימיר הוא אדם זהב. מבחינתנו הוא מורה לחיים ואנחנו מקווים לנס. אין יום שאנחנו לא מדברים, בעיקר על שחמט. זאת אחת האהבות הגדולות שלו".

      קשר אמיתי

      ולדימיר שומע את הדברים, מודע לאהבה שמחזירים לו ולא מופתע. מבחינתו זה הליך טבעי של קשר שצריך להירקם בין מורה לתלמידיו. "ילדים מרגישים כשמדובר באמת או בשקר", הוא מסביר את שהוא משדר לתלמידיו - אהבתו למקצוע.

      "ככה בונים קשר אמיתי, עם כנות", הוא ממשיך, "התלמידים שלי אפילו לא ידעו שאני דוקטור, כי לא את זה צריך להבליט, אלא את האהבה האמיתית לפיזיקה. אני אוהב ללמד. אני יודע שחושבים שאני משוגע לגמרי, כי אני עובד גם בשבתות ומלמד חינם למבחנים ולבגרויות, אבל מה שהכי חשוב לי זה הילדים שלי וההצלחה שלהם - לא הכסף".

      הוא גם מסביר מדוע ויתר על הצעות לעבודות מפתות מבחינה כלכלית עם הגיעו ארצה: "הגעתי לכאן בגיל 40 וחיפשתי מקום שבו יבינו אותי מנטלית. בשבח?מופת הבינו אותי והתחברתי שם מאוד לתלמידים. לא היתה שם אז מעבדה וזה היה אחד התנאים להפיכת בית הספר לתיכון. התחלתי לעבוד שם בשליש משרה, כי רציתי שיהיה לי זמן להקמת המעבדה.

      "גם לשיעורים הפרטיים שאני נותן חינם לתלמידים רציתי שיהיה לי זמן. אני אוהב לתת את הדחיפה הראשונית, בין שמדובר בפרויקטים ובין שמדובר בתלמיד שרוצה להתפתח, ואז לשחרר. ייסדתי גם פרויקטים למחוננים ומיני מעבדה בבית הספר רוגוזין בתל אביב כשהייתי בשנת שבתון".

      לצד העשייה הרבה שלו עבור חינוך "הילדים שלו", לוולדימיר יש ביקורת על מערכת החינוך. לדעתו היא חייבת לעבור שינוי, ובינתיים הוא מודאג מאיכות ההוראה ומרמת המורים והמנהלים. "תנאי הסף לקבלה ללימודי הוראה נמוכים מאוד", הוא מספר.

      עוד הוא מבקר ומסכם: "מערכת החינוך בשווייץ מאוד מצליחה, בין היתר משום שהמורים שם ברמה מאוד גבוהה. אני דואג במיוחד למקצוע הפיזיקה. כבר עכשיו יש מחסור במורים טובים. העלייה מרוסיה שיפרה את המצב, אבל אותם מורים שהגיעו לפני 20 שנה עומדים לעזוב את המערכת". ועוד הערה חשובה יש לו: "גם התחלופה הגבוהה בקרב מנהלים בבתי הספר היא בעייתית מאוד. הדבר הזה לא אמור לקרות - מנהל אמור להישאר בתפקידו לפחות עשור. יש לנו תלמידים נהדרים, פשוט צריך להשקיע בהם".

      ולדימיר, משלימים כולם, לא יוכל לראות את השינוי במערכת החינוך, אם וכאשר יבוא. עם זאת, הוא משאיר מאחוריו מורשת ותפיסה מיוחדת, כפי שאומר נשיא הטכניון, פרופ' פרץ לביא, שהחמיא לכל אחד מהעשרה שנבחרו כמורים לחיים.

      "מבין כולם בחרתי בד"ר ולדימיר דצקובסקי לפרס המיוחד. בנימוקי ההמלצה של הסטודנטית שהמליצה עליו, לודמילה דומניקוב, היה משפט אחד ששבה את ליבי: 'היחס המיוחד של ולדימיר אלי ולתלמידים נוספים שינה לי את תפיסת החיים'. זו מהות המושג מורה לחיים".