הדרך אל האושר

היא היתה במסלול הבטוח לחיים קשים ומרים. גדלה בשכונה קשה ורוו?ית פשע במרכז הארץ, וכבר בצעירותה הסתבכה עם החוק; גנבה בגדים ומשקאות חריפים מחנויות, ובלילות הלכה לעבוד כדי להתקיים מכמה שקלים. בבית הספר, שאליו חדלה להגיע, כבר הרימו ידיים. בסיפור חייה הקצרים של ספיר (שם בדוי) לא היו עתיד או תקווה או חלום. רק דלות קשה ועצב ובדידות איומה.

ואז הוא הופיע, כמו באגדות. שוטר אחד עם לב ענק, קצין צעיר שחקר אותה והחליט להוציא אותה בכל מחיר ממעגל חייה האומללים. הוא לימד אותה לקחת אחריות אישית, נדירה, על כל צעד בחייה. היום ספיר בת 19, שוטרת צעירה שהתגייסה זה עתה לשח"מ (שירות חובה במשטרה), וכשפקד אושר צדקה שומע ממנה איך עזרה בלילה האחרון לתפוס גנבים אחרי שכיוונה מהמוקד המשטרתי את שוטרי הסיור לגינה הציבורית במרכז העיר, הוא מתמלא סיפוק.

"נלחמתי על הילדה הזאת בכל יום, במשך יותר משנתיים. היו לנו המון רגעי משבר וקשיים גדולים בדרך, אבל תמיד האמנתי בכוחות האדירים שלה".

הוריה התגרשו כשהיתה בת 3. המצב הכלכלי בבית היה קשה מאוד; אמה, שגידלה אותה ואת אחיה הגדול ממנה, היתה יוצאת השכם בבוקר לנקות בתים בשכונה כדי להביא לחם הביתה. בערבים היתה יוצאת לסיבוב שני, מפרך, של ניקיונות בבתים ובחדרי מדרגות מעופשים.

"אמא ניסתה בכל כוחותיה שיהיה לנו מה לאכול ואיך לשרוד בחיים הקשים האלה", היא מספרת. "עם אבא היינו בהתחלה בקשר, היינו באים אליו פעם בשבועיים לסוף שבוע. זה לא החזיק מעמד, הוא לא לגמרי בריא בנפשו, והקשר איתו נותק. לעיתים רחוקות היינו מתקשרים אליו, למספר שלו שהיה לנו. לפעמים היה עונה והיינו מדברים בקצרה, לפעמים גם זה לא".

בגיל 14 כבר יצאה ספיר לעבוד בגלידרייה, שם עשתה לפעמים שתי משמרות ביום כדי להרוויח כמה שקלים ולפנק את עצמה במילקי קצפת, שאותו ראתה אצל חברותיה. לפעמים הלכה לקניון הסמוך עם 30 שקל, לקנות לעצמה עגילים או שרשרת צנועה.

"אמא שלי לא אהבה שאני עובדת. היא השתדלה מאוד שאני אחזיק מעמד בבית הספר, והיינו רבות על זה, כי אחרי שעבדתי עד מאוחר בלילה לא הייתי מצליחה לקום בבוקר. היו לנו תקופות קשות יחד. רבנו הרבה, היו לא מעט פעמים שהיא סילקה אותי מהבית או שאני ברחתי מיוזמתי והלכתי לישון אצל חברות שלי. זה קרע אותי מבפנים, אבל ידעתי שאני חייבת לשרוד ולעבוד ולהחזיק מעמד ולהילחם על החיים שלי. הרגשתי שאין מי שיעשה את זה במקומי".

באמצע כיתה י' כמעט הפסיקה ללכת לבית הספר. שנה אחר כך, בכיתה י"א, בתום חופשת הפסח, החליטה שזהו, ונשרה מהלימודים. "החיים הקשים שלי הכריעו אותי. נכנעתי למצב הקשה בבית, לחיים בשכונה, שבה היה הרבה פשע. הרגשתי עצובה ובודדה בעולם. אבל לא ריחמתי על עצמי, אלא יותר חיפשתי ריגושים אחרים לחיים האלה".

הכמיהה לריגושים לקחה אותה למקומות אפלים. היא הצטרפה לחבורת נערות, שביצעו גניבות בסופרמרקט ובחנויות הבגדים של השכונה. ארבע?חמש בנות 16, שעזבו כולן את הלימודים, ומה שסיפק להן ריגוש מזדמן היה להערים על הקופאיות ועל השומר בסופר, לגנוב בגדים ובקבוקי וודקה ולהטביע את חיי היום?יום שלהן בטיפה המרה. ספיר היא זאת שהשגיחה שאף אחד לא רואה, ואחרי שהחברות יצאו צוהלות עם השלל, חגגה איתן את "הפשע המושלם". לפעמים שתו עד אור הבוקר.

פקד אושר צדקה (35) קיבל אותן לחקירה. שבוע אחד לפני כן נכנס לתפקידו כראש מחלק הנוער בתחנת תל אביב צפון, והיה לו כלל ברזל: שלא יהיו נער או נערה שנחקרים בתחנה בלי שיעברו במשרד שלו לשיחה, גם אם הוא לא זה שחקר אותם בהתחלה.

"כבר כשנכנסתי לתפקיד החלטתי שאני אראה את כולם בעיניים שלי. הרי לא מדובר פה על ניירות אלא על בני אדם, עם פה ועיניים וראש ותנועות גוף ומחשבה והתבוננות. כשהסתכלתי על ספיר, ראיתי משהו אחר. ראיתי עיניים גדולות שנפתחו והתחננו לעזרה. היה בהן משהו ממגנט.

"החלטתי באותו רגע שאני נלחם על הנערה הזאת. היא היתה אז בסוף כיתה י"א, והבנתי ממנה שהיא כבר לא הולכת לבית הספר. הודעתי לה שאני הולך לדבר עם בית הספר שלה ועם אמא שלה, ונכנסתי לתמונת החיים שלה".

ספיר שומעת אותו ופורצת בבכי מר. הדמעות מציפות את פניה היפות, ועיני השקד הגדולות מאדימות. כמעט לאורך כל הראיון היא לא מפסיקה לבכות. בכי חרישי, קורע לב.

"לא הבנתי בכלל מה אני עושה שם. תחנת משטרה וחוקרים היו תמיד משהו מאיים שראיתי בסרטים, ופתאום יושב מולי שוטר ומקשיב לי, ואכפת לו ממני, והוא מתעניין באמת בחיים שלי, והוא רך כלפיי ומכיל אותי ולא נבהל ממה שאני אומרת לו. אני זוכרת שהרגשתי שם שיש לאיש הזה לב מיוחד".

אושר אומר שהחליט לעקוף את הנהלים היבשים והנוקשים של המשטרה. הרגיש שהוא חייב ללכת עם הלב שלו.

"קבעתי עם ספיר שאדבר עם מנהל בית הספר שלה, ושנקבע פגישה שלושתנו. היא איחרה לפגישה ברבע שעה, ועשיתי לה שם סצנה שלמה. הודעתי לה שזה לא מקובל עלי. שמעכשיו והלאה, כשאנחנו קובעים פגישה, היא מגיעה רבע שעה לפני. היא צעקה עלי והשתוללה וקיללה ואמרה דברים קשים עלי ועל בית הספר. נשמתי עמוק והבלגתי. ידעתי שכך היא מדברת, שזה התסכול מהחיים שלה, ושאם אני לא אהיה חזק ויציב מולה, הכל יתפרק.

"בתום הפגישה קבעתי איתה שניפגש אצלי במשרד על בסיס שבועי, עם אמא שלה. במועד שקבענו היא אכן הגיעה עם אמא, והקדימה בעשר דקות. זה נתן לי סימן שהיא איתי. אחר כך היא התחילה את כיתה י"ב כמו שצריך. הרגשתי שקורה כאן משהו חיובי".

רבים מהשוטרים הכפופים לו, וגם הממונים עליו, הרימו גבה על ההשקעה החריגה בספיר. "אני אגיד לך בכנות: זה יצר אנטגוניזם אצל הפקודים שלי. התחילו לשאול שאלות. מה קרה לאושר? למה אני מטפח את הקשר עם הנערה הצעירה הזאת? התחילו להגיד לי שכדאי לי להיזהר, שהיא תפיל אותי, שהיא תגיד שנגעתי בה או שאמרתי לה משהו, ואז הלכה לי הקריירה. היחיד שבאמת תמך בי ובמהלך הזה היה מפקד התחנה, סנ"צ חיים סרגרוף.

"הלכתי להתייעץ עם עובדת סוציאלית. אני לא בא מרקע טיפולי, אין לי הסמכה לזה, ורציתי לשמוע ממנה איך לדעתה אני אמור לטפל בנערה הזאת. היא אמרה לי חד?משמעית: אל תתעסק עם זה. תברח מזה כמו מאש, כי בסוף לא תדע איך לצאת מזה. תתנתק ממנה, תשאיר את זה לאנשי מקצוע, לעובדות הסוציאליות. זה לא התפקיד שלך ולא המקום שלך.

"לא הקשבתי לה. ספיר נגעה בי, ואני ידעתי שאני בא לקשר איתה ממקום נקי, ממקום טוב, ועם ביטחון מלא שלא יקרה שום דבר רע מהסיפור הזה".

ספיר הצליחה להתמיד בלימודיה, ואושר הפך לדבר המרכזי בחייה. עד היום היא לא מצליחה לעכל מהיכן נחת עליה המלאך הטוב הזה.

"הוא הפך להכל בחיים שלי. פסיכולוג, חבר, אבא, אמא, ידיד. הוא בנה לנו מערכת יחסים מאוד ברורה ונוקשה. הייתי חייבת לדווח לו על כל דבר שקרה לי, אסור היה לי לשקר אותו, אסור היה לי לסנן אותו בטלפון רק כי לא היה לי נוח לספר לו שקרה משהו לא טוב, אפילו על כמות הסיגריות שעישנתי והאלכוהול ששתיתי הוא ידע.

"הרגשתי בפעם הראשונה בחיים שלי שמישהו שם לי גבולות. שמישהו באמת מבין את החיים שלי ומכוון אותם למקומות טובים. הרגשתי שיש לי מקום מבטחים, מקום קסום שאני מגיעה אליו פעם בשבוע לשיחה טובה, עם מישהו שבאמת כל כך אכפת לו ממני.

"התחלתי לבוא אליו למשרד פעמיים בשבוע. אחרי פעמיים?שלוש, כשעברתי את גיל 18, כבר באתי לבד בלי אמא. לפעמים זה היה לשש שעות רצופות. ניהלנו שיחות נפש, עשיתי אצלו שיעורים והתכוננתי למבחנים, כשתוך כדי הוא גם עבד וקיבל אנשים. הייתי זקוקה לתמיכה שלו, בעיקר רגשית. זה הציל לי את החיים. גרם לי להתרחק מהפשע, מהחברות הלא טובות, מהפיתויים של השכונה.

"לפעמים היה לי קצת קשה להגיע לתחנה. חשבתי, מה יהיה אם החברים שלי יראו אותי? מה הם יחשבו? שאני פושעת קטנה? שאני מלשינה? משתפת פעולה של המשטרה? אבל זה היה חזק ממני. מאוד ריגש אותי שיש בעולם הזה איש שמיום ליום מכיר אותי יותר, נלחם עלי ולא מוותר לי על פסיק. תאמין לי, על פסיק".

היא מעבירה את ידה בשערה החלק הגולש ומחייכת, בפעם הראשונה בשיחה. גם אושר מחייך, והחיוך מתפשט על כל פניו העגולות.

"פעם הוא היה הרבה יותר שמן", היא כבר צוחקת, "קראתי לו 'חבית בירה'".

והיו גם משברים לא קטנים. אושר מספר איך, באחד הימים, כשהיה בחופשה, קיבל לביתו שבקיסריה שיחת טלפון בהולה מבית הספר של ספיר.

"אמרו לי שהיא מסתגרת כבר שעתיים בשירותים ולא מסכימה לצאת. רצו לקחת ממנה את הטלפון הנייד אחרי שהיא התעסקה איתו בשיעור. צילצלתי אליה מייד ודיברתי איתה, ואחר כך צילצלתי למנהלת, ושוב אליה, כמו מתווך. היא השתוללה שם, שחבל על הזמן. אחרי שעות ארוכות שיכנעתי אותה לצאת. שיכנעתי את המנהלת לא לתת לה עונש, הבטחתי שאני אטפל בזה".

אני שואל אותו למה הוא היה צריך את זה. מה בנערה הזאת גרם לו להשקיע בה כל כך וליצור איתה ממש מערכת יחסים, שלא יצר עם אף נער או נערה אחרים.

הוא חיכה לשאלה הזאת.

"יש בספיר משהו מיוחד. בעיקר ראיתי כמה היא רוצה עזרה, וכמה היא מוכנה ללכת עם הכללים הנוקשים שלי. יש עוד שלושה?ארבעה נערים ונערות שניסיתי לעשות איתם אותו הדבר, אבל הם לא שרדו אותי. הם נשברו ולא עמדו בכללים שקבענו. ספיר כן.

"ראיתי את האומץ שלה ונקשרתי לאופי החזק ולשאפתנות הגדולה שלה לשרוד את החיים הקשים שלה. קסם לי לעשות איתה תהליך כזה, למרות שאני יודע שזה בדרך כלל לא קורה בארגון שבו אני עובד. אני חייב להגיד שאיפשרו לי לעשות את זה, ובעצם, גם המשטרה אחראית לזה, לא רק אני".

אושר נשוי לעדי (36), בעלת חברה להפקת אירועים, ויש להם שלושה ילדים: רוני (בת 3) ותאומים בני שנה וחצי, בן ובת - עומר ואור.

איך אשתך מקבלת את הקשר המיוחד שיצרת עם ספיר?

"היא מפרגנת לי מאוד ומבינה את התהליך שעשיתי עם ספיר. הן מכירות, והכל בסדר. ברור שבסיפור כזה חריג אנשים ייקחו את זה למקומות האלה, יגידו, 'אולי הוא התאהב בנערה הזאת'. אבל זה פשוט לא קיים, וזה מה שגם מאפשר לקשר הזה להישמר ולהיות במקום הכי טוב שלו. יש פה אהבה ענקית ואמיתית, ואני מרגיש כאילו היא הבת שלי.

"עדי מעניקה לי הרבה שקט נפשי, לולא התמיכה שלה לא הייתי יכול לעשות את זה. קצין נוער זה תפקיד שמחייב הרבה רגישות. יש לא מעט נערים ונערות שמסתבכים עם החוק, אבל אפשר עוד להציל אותם. אני מייחס לזה המון חשיבות".

ספיר מביטה בו בהערצה. "הוא האבא שלא היה לי מעולם".

עוד כשהיתה בכיתה י"ב, החל אושר לדבר עם ספיר על שירות בשח"מ. הצעירים מתגייסים לצה"ל, אבל עוברים מייד לאחר הטירונות לשרת כשוטרים, למשך כל תקופת השירות. "חשבתי שזאת תהיה הדרך שלה לבסס את חייה, להראות את היכולות שלה בתוך ארגון מסודר. לא רציתי שהיא תלך לאיבוד בעולם שלה".

ספיר: "מהיום הראשון שהוא הכיר אותי הוא אמר לי: 'את, בסוף התהליך, תגיעי להיות שוטרת', ואני צחקתי ממנו".

לפני כשנה החל לקחת אותה כדי שתספר את סיפורם המשותף בפני שוטרים שעוברים הסמכה לעבודה עם נוער בבית הספר לשוטרים. "ההרצאה הראשונה היתה טובה", היא נזכרת, "אבל בהרצאה השנייה חטפנו ביקורת מצד חלק מהשוטרים. היה להם הרבה מה להגיד עלינו - שזה לא נראה טוב, שזה לא מקצועי. היה להם קשה לקבל סיפור כזה, ואני חטפתי עליהם קריזה שחבל על הזמן. אמרתי לאושר - די, עזוב אותי, לא רוצה יותר לשמוע על המשטרה.

"אבל הוא לא הירפה. אתה יודע, אני סיימתי 12 שנות לימוד, ורק מי שמכיר את הסיפור שלי מבין איזה הישג זה. חברים וחברות קרובות שלי ידעו שהוא נכנס לחיים שלי הכי חזק בעולם, וראו איזה שינוי ענק זה חולל בי. הוא פשוט לא נתן לי ליפול לתהומות שהייתי צוללת אליהן כל הזמן. הפכתי מילדה חסרת דרך, פרועה ועצבנית, שמתפרעת בכל מקום ואפילו לא מסכימה לקחת ריטלין, לנערה שקולה ואחראית ושאפתנית, שרוצה לעשות משהו עם החיים שלה.

"הבנתי שיש משהו נכון בדרך שלו, וגם אם קשה לי לקבל אותה או שזה יוצר אצלי התנגדות, אני צריכה ללכת איתו. החלטתי לקבל את ההצעה שלו ולנסות להיות שוטרת בשירות הצבאי. צילצלתי אליו וצעקתי: 'אני רוצה להיות שוטרת!' אני חושבת שהוא היה מאושר".

"עזרתי לה", מספר אושר. "ידעתי שהצבא יראה מייד שהיתה לה הסתבכות עם החוק, ושיאשרו לה להיות שוטרת. חשבתי שאם תהיה בעיה כשהיא תגיע למשטרה, נעבור גם את זה".

ספיר ציינה בטופסי הגיוס שלה את רצונה להיות שוטרת, והתקבלה לשח"מ. לפני כארבעה חודשים התגייסה לצה"ל. "עשיתי טירונות של שלושה שבועות. גם שם היו לי משברים גדולים. קשה לי לקבל סמכות, והיתה פעם שרצו שאעשה תורנות כלים, ולא הסכמתי. לא הרגשתי טוב. דרשתי לראות חובש, לא הסכימו, אז הסתגרתי בחדר".

בתום הטירונות, כשהבנות עמדו במגרש המסדרים, הוקראו השיבוצים. "היתה שם שוטרת, שקראה את שמות הבנות שהולכות להיות שח"מיות. היא קוראת שם ועוד שם, ואני מחכה והשם שלי לא מגיע. גומרת להקריא, ואני לא שם.

"הלכתי אליה, שאלתי 'מה איתי?' אומרת לי: 'את לא מאושרת לשירות במשטרה, יש בעיה עם הסיווג הביטחוני שלך'. חשבתי שאני מתה במקום. הרגשתי כמו פטיש 5 קילו על הראש. הייתי בהיסטריה.

"עליתי על האוטובוס הביתה וחייגתי לאושר. צרחתי עליו, 'מה זה???' הנוסעים חשבו שהשתגעתי, אבל לא ראיתי אותם ממטר. אחרי כל השנים האלו שהוא שיגע אותי להתגייס למשטרה, פתאום מנחיתים עלי את העניין הזה? אין מצב. אמרתי לו: 'עשית לנו תוכנית - תקיים אותה'".

אושר צילצל לכל גורם אפשרי. כמעט הגיע עד המפכ"ל. דיבר גם עם גורמים בכירים בצה"ל. "כתבתי אי?מיילים לכל גורם אפשרי במשטרה ובצבא. הבנתי שהיא נפסלה על רקע ההסתבכות הפלילית שהיתה לה, וביקשתי שייתנו לה צ'אנס. שייתנו לה להוכיח את עצמה, ולא יחזירו אותה עכשיו 20 צעדים אחורה אחרי כל הדרך הארוכה שעשיתי איתה.

"אחרי יום אחד, הודיעו לי שהיא תוכל להתגייס למשטרה. שמחתי מאוד. הרגשתי כמו אבא גאה".

ספיר: "התקשרו אלי ממספר חסום. זה היה מהצבא. אמרו לי שזה בסדר, שאני יכולה להיות שוטרת ולא צריכה להגיע לבקו"ם אלא לתחנת המשטרה בכפר סבא. צעקתי ובכיתי מרוב אושר. קפצתי לשמיים וחיבקתי את עצמי כמו שלא עשיתי מעולם. לא יכולתי לעצור את הדמעות".

ספיר עברה הכשרה מיוחדת של חודשיים בבית הספר לשוטרים, לתפקיד מוקדנית. כבר שלושה חודשים היא לובשת מדי שוטרת: יושבת במוקד המשטרתי בתחנה גדולה מאוד במרכז הארץ.

"הכי טוב לי בעולם", היא אומרת בעיניים נוצצות. "אני עדיין בסוג של חלום עם עצמי. תמיד באתי לתחנת המשטרה בחשש, בפחד, עם תווית של מופרעת שעושה פשעים קטנים. ראיתי תחנות משטרה מהצד השני, זה של העבריינית הצעירה. עכשיו אני נכנסת לשם כמו גדולה, שומרת על החוק ומפנה את השוטרים לפשעים שמתרחשים בעיר. סוף סוף אני עושה עם עצמי משהו משמעותי בחיים, עם אחריות ועם רצון לתרום".

היא גם אוחזת בחבר חדש, קשר צעיר של חצי שנה. על העבר שלה עדיין לא סיפרה לו, "לא רוצה שהוא ישפוט אותי לפי השטויות שעשיתי פעם, אלא לפי מה שאני היום". פוחדת אפילו שהוא יזהה אותה בתמונות, לפי צבע השיער שלה.

"ותקשיב, עוד משהו באמת חשוב", היא אומרת, ושוב פורצת בבכי בלתי נשלט. "אני חייבת להישאר במשטרה גם אחרי שירות החובה שלי. אני רוצה להיות בקבע, להגיע להיות קצינה במחלק הנוער. לעזור לפושעים צעירים לצאת מהמעגל הזה. אני בטוחה שיש לי מה לתת להם, אחרי כל מה שאני עברתי בחיים".