מאיר דגן, ראש המוסד לשעבר, נוהג להציג את משנתו מעל במות שונות. לעיתים קרובות מדובר במפגשים "סגורים", כפי שהיה השבוע ביום שני בתל אביב, לפני פורום הנקרא "הסלון הבינלאומי של תל אביב". דגן התייחס לנושאים שונים הקשורים לביטחונה של מדינת ישראל באופן המיידי וגם בטווח הארוך יותר, אלא שמניתוח דבריו עולה תמונה עגומה, ההופכת את מסגרת ההרצאה שלו מחדר ההרצאות לפני 150 אנשים להתערטלות לפני 150 מדינות על הגלובוס.
דגן הדגיש שהוא עבד בצורה מצוינת עם שרון ועם אולמרט. "לא זכור לי שהצעתי משהו שהוא לא קיבל", אמר. כלומר, דגן מבקש התאמה מלאה בין הדעות של ראש המוסד לאלו של ראש הממשלה. אמנם הוא מדגיש שיחסי העבודה עם נתניהו כראש ממשלה היו טובים מאוד, אבל הוא לא קיבל את כל נקודות המבט שלו. מהן נקודות המבט? שנתניהו הפך את סוגיית הגרעין לבעיה ישראלית, בעוד סוגיה זו היא יותר כאב ראש למדינות המפרץ מאשר איום קיומי על ישראל.
יש כאן אמנם חידוש מסוים, שבו אמירה ברורה שהימצאותה של פצצה גרעינית באיראן תביא להשפעה מכרעת על מדינות המפרץ, ואולם בכיוון הפוך מכוונותיו של דגן. מדינות המפרץ עלולות ליפול בידי איראן, ומכאן מתחזקת הדרישה שיש למנוע בכל מחיר את התגרענותה.
נשוב רגע לסוגיה דומה מאוד שעמדה מול מקבלי ההחלטות. בשלהי שנת 1980 היה ניסיון צבאי לא מוצלח של איראן לתקוף את הכור בעיראק. ניסיונות דיפלומטיים לא צלחו במיוחד ואז הוחלט בישראל להפציץ את הכור. הנה רשימת המתנגדים: שר הביטחון, סגן ראש הממשלה, ראש המוסד, ראש אמ"ן, יו"ר הוועדה לאנרגיה גרעינית ושמעון פרס. ובכל זאת, כפי שמקובל במדינה דמוקרטית, ראש הממשלה הכריע. נדמה לי שמכתבו של פרס אל בגין עקב הדלפת קיום ההכנות לתקיפה, שבו נכתב "נהיה כערער בערבה", היה בעצם ניסיון דומה למנוע תקיפה על ידי מניפולציה "דמוקרטית", כפי שדגן מנסה לעשות.
דגן טועה בהבנת מבנה שלטוני
מאיר דגן טועה בהבנת מבנה שלטוני. ההליכה של דגן מן הקצה של פירמידה צבאית מובהקת, בהיותו אלוף במטה הכללי, אל האזרחות החופשית חלפה מעל עקרונות הדמוקרטיה, הקובעים את סמכויות ראש הממשלה ושאר המוסדות. האחריות הכוללת מוטלת על ראש הממשלה. במקרה של דגן, זהות ראש הממשלה חשובה יותר מהעקרונות הדמוקרטיים.
איך אפשר להסביר מעבר כה חד? דבריו של דגן בנושאים אחרים אכן מבהירים זאת. דגן מתייחס לשאלת נחיצותה הביטחונית של בקעת הירדן. אילו רוחבה של מדינת ישראל ללא הבקעה היה גבוה פי חמישה או יותר, וגב ההר, כלומר לפחות הרי השומרון, היו בידיה של ישראל, אז אפשר לומר שיתרונה של הבקעה יורד במעט. אלא שדגן טורח להזכיר לנו שרק זכות השיבה והמקומות הקדושים הם מוקש לנסיגה מוחלטת מגב ההר ומהבקעה, וכמובן, למה להתעקש על הכרה פלשתינית במדינת היהודים?
הנה כי כן, סגרנו את מעגל המשנה הביטחונית של ראש המוסד לשעבר דגן. התפרקות מוחלטת מנכסים אסטרטגיים ומשענת על מעצמה בדעיכה. ובצד האזרחי, הדמוקרטיה מצוינת - אם היא בצד שלך.