לפני שבוע בדיוק הגיעו פקחי המינהל האזרחי לביתי והרסו אותו עד היסוד. הבית, שממוקם בסמוך ליישוב קידה שבחבל בנימין, נמצא בסטטוס משפטי דומה למאות בתים אחרים באזור. אז למה הרסו דווקא את הבית שלי, של בעלי שגיא וחמשת ילדינו?
ח"כ אורית סטרוק ניגשה זמן קצר לאחר ההריסה לשר הביטחון משה (בוגי) יעלון, שאמור לחתום על צו ביצוע ההריסה, ושאלה אותו מדוע נבחר דווקא הבית של שלנו, שנמצא בהליכי תכנון ואישור. יעלון השביב שנאמר לו שמדובר בבית ארעי ולא מאוכלס. או במילים אחרות: הבית שלנו נהרס "בטעות". מי הטעה את שר הביטחון? פקחי המינהל האזרחי. מדוע? כי שגיא, בעלי היקר, משמש כמנכ"ל ועד מתיישבי השומרון ונלחם בכל דרך חוקית בהריסת בתי מתיישבים.
גורמים פוליטיים איששו את החשדות שלנו. אכן הבית נהרס על ידי המינהל האזרחי כנקמה על פעילותו של שגיא למען ההתיישבות. ולכן אני פונה לשר הביטחון שלנו מכיוון שהוא זה שאמור לספק הסברים לילדיי.
בוגי, רציתי לשאול אותך על הבית שהחרבת לי ולילדי, על הטראומה הגדולה שהשארת בנשמתי ובנפשם, על הבכי והצעקות שעוד מהדהדים בראשי, על ילדיי שממררים בבכי בלתי פוסק ועל אובדן התמימות בצדק ובאמת. על הביטחון שלי לקום בבוקר במדינה הזאת שאני כל כך אוהבת ולשתות קפה בביתי היפה, לרקוד עם ילדיי שירי בוקר בסלון ולקחת אותם כל אחד לדרכו.
לחזור לביתי ולראות זרים מוציאים ממנו דברים שבעמל רב נמצאים שם, מנפנפים בידיהם במסמך לפיו המקום הוא שטח צבאי סגור. ביקשתי, התחננתי, בכיתי וזעקתי שיתנו לי להיכנס לביתי. לא ידעתי שהפכתי לעבריינית, לא ידעתי שבגלל שארצה להיכנס אליו - כי זיכרונות הבוקר עוד שם והקפה עוד חם - אקבל מכות ואיומים למעצר.
בעיניי הפקחים הייתה כל כך הרבה שנאה. הם רצו להזדרז, להספיק. בודדו אותי מכולם, הייתי מולם לבד. אני מול כל הרוע הזה נגררת בכאב מפתח ביתי. לא יכולתי, נשמתי נעתקה והפסקתי לנשום.
שגיא, האיש היקר שלי שאני אוהבת, שעושה כל כך הרבה למען המדינה הזו כך שלעתים אני מרגישה שהמדינה היא אשתו הראשונה, חיבק אותי חזק. ידענו כבר שזה אבוד, שלא נתנו לנו זמן ומקום להילחם על הבית שלנו. לא נתנו לנו להיפרד, להוציא את אלבומי התמונות של חיים שלמים שבנינו ביחד.
שתי דקות. זה הזמן שלקח להם לבצע את זממם, להרוס את החלום ואת הבית שבנינו בעשר אצבעות, ביזע, בדמעות ובעבודה קשה. בתוך שתי דקות הם הרסו את ההבטחה שלנו לילדנו, שהבית זה המקום הכי בטוח ומוגן עבורם. בתוך שתי דקות הם הרסו את האמונה והביטחון במדינה הזו, שהם מחונכים כל כך לאהוב.
רציתי לשאול אותך, בוגי, כי אני יודעת שלא התכוונת ושזה "קרה בטעות", ושכולם אומרים ש"עבדו" עליך. אני מפחדת רק מהמחשבה הזו ש"הצליחו לעבוד עליך" והרסו משפחה, כי אתה שר הביטחון של מדינת היהודים, שאחראי לשלומם ולביטחונם של אזרחי ישראל.
בזמן ההרס והחורבן שתי דקות שנדמו כנצח - לא ידעתי מה אומר לילדיי. בתמימותם הם לא הבינו איך חורבן כזה של ביתם הוא "טעות". לא ידעתי איך לומר להם שבגלל יצר נקמנות באביהם, שכל יום בחייו עושה עבודת קודש למען ארץ ישראל, נהרס ביתם.
אני עדיין חושבת כיצד להסביר זאת להם. אולי אתה תעזור לי בזה כי נפשם זועקת להבין למה ואיך? אני עוד לא מבינה, כי אני עדין כואבת ומתייסרת על ביתנו שחרב "בטעות", וכמה זו תעמיק ותחלחל בהם ובנו. בדמעות שעוד לא התייבשו, בכאב הגדול שיש בי ובצלקת העמוקה שנחרטה בנו. אני משוועת לצדק ולאמת.
אני עוצמת עיניים וקשה לי להתרכז. ילדיי חזרו מבית הספר וראו איך מה שהיה בבוקר ביתם הפך לערימת פסולת בניין. חנוקים מבכי, ניסו להבין מה נשאר מחדרם, רואים את הצעצועים שלהם ואת ספרי הלימוד זרוקים, ולי אין מה לומר להם. אני שותקת, מחבקת ובוכה ביחד איתם על האובדן, על המציאות הבלתי נסבלת שילד חוזר מלימודיו ואין לו בית לחזור אליו.
אני עדין לא יודעת איך להסביר להם שזה בסך הכול "טעות". אני עוצמת עניים ורואה את ההרס, את החורבן, שומעת את קולות הבכי ומרגישה את הכאב ותחושת חוסר האונים. אני יודעת שזה היה יכול להימנע אם לא היית חותם על הצו ב"טעות".
מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו למייל op-ed@walla.net.il