ההיסטוריה של יחסי וושינגטון עם ירושלים רוויה בחיכוכים על אודות מהותו ומרכיביו של ההסדר הרצוי במרחב הישראלי?פלסטיני, ועל כן המחלוקות הנוכחיות לא צריכות להפתיע. כך, למשל, התאפיין עידן הנשיא ג'ימי קרטר במחלוקת קשה ומתמשכת בסוגיה זו עם רה"מ מנחם בגין, שהגיעה לשיאה בנאומו הלעומתי והבוטה של הנשיא בכנסת, במארס 1979, שבו ניסה לגייס את הציבור הישראלי כנגד בגין עצמו. עשר שנים מאוחר יותר התחולל משבר חמור לא פחות בין ממשל הנשיא ג'ורג' בוש האב לבין רה"מ יצחק שמיר, שלווה במוסיקת רקע דיסהרמונית במיוחד מצידו של מזכיר המדינה רב העוצמה וההשפעה, ג'יימס בייקר.
ואולם חרף המחלוקות שבמסגרתן נחשפו אי הסכמות הנוגעות לפרוצדורה ולמהות גם יחד, בדרך כלל לא גלשו המשברים שהתחוללו בזירה הפלסטינית גם למחוזות נוספים, ולכן גם לא עוררו סימני שאלה באשר לאופייה הבסיסי ולכיוונה של מדיניות החוץ האמריקנית. הפעם שונים פני הדברים, והבדלי הגישות הנוכחיים, בכל הקשור לתכניו של מסמך המסגרת המתגבש בבירה האמריקנית, אינם אלא קצהו של הקרחון, שחלקו העיקרי והסמוי קשור בטבורו לדאגה הגוברת בישראל לנוכח מה שמסתמן כלהיטות יתר אמריקנית להתנתק באורח חד?צדדי מן המזרח התיכון. האמריקנים עושים זאת באמצעות חתירה מזורזת להסדרים במוקדי מתיחות מרכזיים (למשל, במישור הפלשתיני ובחזית האיראנית), שיאפשרו לדוד סם לסגת מן האזור ללא חשש מהסלמה מסוכנת, העלולה לשאוב אותו - בניגוד לרצונו - אל היורה הרותחת.
שקיעתו המואצת של העידן האמריקני
על הפרק עומד, אפוא, החשש שהמדובר בשירת הברבור של הדיפלומטיה האמריקנית בזירה, ושמאמציו הבלתי נלאים של מזכיר המדינה ג'ון קרי בציר שבין ירושלים לרמאללה אינם אלא נדבך בודד בתוך "מפת דרכים" שאפתנית הרבה יותר, שאחד מנתיביה מוביל ישירות מוושינגטון לטהרן. ל"חרדת נטישה" זו נלווית גם ההכרה שהנשיא אובאמה גמר אומר בדעתו להיכנס לספרי ההיסטוריה כהיפוכו המוחלט של קודמו בבית הלבן, ג'ורג' בוש הבן. וכך, לא זו בלבד שגנז סופית את אופציית השימוש בכוח צבאי, אלא שהמחשבה על התערבות חיצונית כמקור לשינוי משטר (כפי שאירע בעיראק לפני כעשור) מעוררת בו חלחלה. גם אם אפשר להבין את שורשיה הפסיכולוגיים של רתיעה עמוקה זו מפני כל דפוס פעולה, העלול לזהות בתודעה הקולקטיבית את הנשיא הנוכחי עם קודמו השנוא, ההיצמדות הכפייתית ממש לקוד תפעולי צמחוני ופסיבי כל כך משדרת חולשה רבתי והיא בבחינת "סימן מעיד" מובהק על שקיעתו המואצת של העידן האמריקני.
כך, למשל, לא זו בלבד שהממשל התכחש להתחייבותו המפורשת להגיב בכוח על השימוש המאסיבי בנשק כימי, שעשה משטר אסד כנגד אוכלוסייה אזרחית חסרת ישע, הוא נמנע גם - בשלביה המוקדמים של הלוחמה - מלהעניק חסות וסיוע צבאי משמעותי ל"גרעין השליטה" המתון והפרו?מערבי מקרב המורדים. הגם שלא היה מדובר כלל בהתערבות אמריקנית צבאית ישירה, אלא בתמיכה ובגיבוי לזרם המרכזי של כוחות האופוזיציה לאסד. עצם המחשבה על אסטרטגיה זו עורר חלחלה בבית הלבן שמא תתפרש כניסיון לחולל שינוי משטר, וכך תחזיר את אובאמה במנהרת הזמן היישר אל ימיה של האידיאולוגיה הניאו?שמרנית מבית היוצר של ממשל בוש הבן.
סיכומו של דבר, על רקע זה של חולשה רבתי ושל התנערות מאחריות מעצמתית (שהמירוץ המבוהל במסלול יישומו בכל מחיר של "הסכם הביניים" עם איראן מיטיב להמחיש), מקבלות ההבטחות וההתחייבויות האמריקניות לישראל כחלק מחבילת ההסדר בגיזרה הפלסטינית משמעות חדשה, שאי אפשר להתעלם ממנה. מושג הזיקה שבין מכלולים ונושאים מדיניים ואסטרטגיים שונים חוזר, אפוא, מתהום הנשייה למרכז הבמה והופך לנתון מרכזי במערכת החישובים והתחשיבים, שלבטח עומדת לנגד עיניה של ישראל כתמרור אזהרה בימים אלה של תיווך אמריקני נמרץ.