בשבוע החולף נחשפתי לשני מקרים שונים בהם משפחות פשע ניצלו את "הייחוס" המפוקפק שלהם כדי להשלים עסקת מקרקעין וכדי לבטל רכישה קניינית במכרז (בנדיבותם הסכימו לשלם מחיר נומינלי הנמוך ב-80% משווי השוק). שלחתי את אלה שהתייעצו איתי למשטרה ומיד נחשדתי בנאיביות עד חוסר התמצאות. חוסר האמון היה מוחלט בסתירה מובהקת לסקרי תודעת השרות הגבוהים והחשובים שעורכת המשטרה.
הטרור הפלילי מתבטא בפיגועים וחיסולים במרכזי הערים בקלות בלתי נסבלת, לעתים בהתרסה גלויה. חזרנו לשגרת החיסולים עם מהנדסים טובים יותר ומטעני חבלה מורכבים יותר תוך שעות ספורות בלבד, התנהגות זו מעצימה הפער בין רמת הביטחון האישי הנמוך שחש האזרח מחד לבין תחושת הכוח ויכולת הניצול שקיימת בקרב ארגוני הפשיעה. משוואה זו במערכת החוקים והכלים המצויים גרמה לתחושה חמורה של ארגון הישר בעיניו יעשה ואזרחים שהניפו דגל לבן.
המשטרה ומשרד המשפטים חייבים לשנות הגישה בבהילות. בשנתיים האחרונות נוצר עיוות המתפרש כהסכמה, כאילו גזירת גורל היא. הסיבות למצב ידועות לכל. הפתרון הוא ראשית בעצירת המדרון החלקלק אליו הגענו: לא צעדים מנהליים, כן לצעדים שיפוטיים. מי שמשתייך לארגון פשיעה מרותק בצו שופט למתחם מפוקח באמצעים אלקטרוניים ובציוד משוכלל. כך מרותקים 100 פצצות אנושיות - מפוקחים, מורחקים ממגרשי כדורגל, חדרי כושר, גני ילדים, בניני מגורים. זהו צעד מחויב מציאות, זול, מהיר, משפיע ,חוקתי וחוקי, מידתי למציאות שנוצרה.
בעקבותיו, חייבת המשטרה לחזור למאבק ברחובות. יחידות עילית אינן חלופה לחיכוך המתמיד בפשיעה המאורגנת: להב 433, כיחידה ארצית, מסירה האחריות הטריטוריאלית מאגרופי המשטרה במחוזות ובתחנות. להב יכולים להיות ערך מוסף, אבל לא הגורם הדומיננטי הבלעדי.
כמקסיקו היינו?
רק צעדים כוחניים, כואבים, חוקיים, מגבים, מצדה של החברה לרשויות יכולים להחזיר השקט לרחובותינו. נחוצים צעדים מעשיים. הדיון האקדמי תיאורטי מיצה עצמו. זמן הכרעות. אין לחפש את האשם במקור חומר הנפץ. ברור שצה"ל הוא מאגר תקני לחומרי חבלה, גם לא נכון לחפש את העילה למצב בהיעדר מודיעין שכן הוא קיים ובשפע בבתי הסוהר. השאלה הגדולה היא כיצד יש לפעול. יש במדינת ישראל כיום ארגוני פשיעה כתמונת ראי לפריסת תחנות המשטרה, נניח כ-100 תחנות. עלות "פיצוח" משפחת פשע היא לא פחות מהפעלת 25 שוטרים בממוצע. פירושו של דבר, שיש להקצות 2,500 שוטרים, שהם כ-10% מכלל השוטרים בישראל כדי להתמודד רק מול משפחות הפשע, במנותק מכל מטלה אחרת.
מי שמבין כי טרור פלילי מסוכן לא פחות מטרור לאומני יקים ימ"מ לטרור הפלילי, יקים משמר גבול לטרור הפלילי, יקים רשת אזרחית פלילית, מערכות מודיעין כמו השב"כ, מערכות תביעה ובעיקר יעניק גיבוי לעוסקים במלחמה הזו. שם קוראים לזה מעצרים מנהלים, טיפול מיוחד בפצצות מתקתקות. במאבק הפלילי נדרש שימוש בכוח, בטכנולוגיה בקיצור, נדרש מהפך מחשבתי ובעיקר ביצועי. לא להתנות הטיפול בתוספות, אלא להסיט כוחות ומשאבים.
הסכנה הגדולה של מבנים ארגוניים היא שהם שומרים על עצמם. "הקמנו את להב 433 והנה יש לנו תרופה לכל", הם אומרים. אלא שהפשע המאורגן מתנהג כאילו אין משטרה, הוא לא ישנה את אורחותיו. לאחר שהבין כי המשטרה נותרה ללא מענה, הוא משתמש בחיסולים כמכשיר רגיל לפתרון סכסוכים. הזמנת העבודה זולה, התדירות גבוהה, היעדים מתחלפים. רק גישה תקיפה ומאסיבית, יצירת כלים וגיבוי בעבודה, תהפוך למשל ושנינה את ארגוני הפשיעה.
כמקסיקו היינו ולקולומביה דמינו. המשך המצב הקיים מוביל אותנו בבטחה לרחובות ריקים, עסקים מנוהלים על ידי ארגוני פשיעה ושחיתות שלטונית פורחת. הגיע זמן הכרעות.
ניצב בדימוס יעקב בורובסקי היה מפקד המחוז הצפוני וראש אגף התכנון במשטרה. כמו כן עמד בראש צוות למאבק בשחיתות שלטונית במשרד מבקר המדינה
לכל הטורים של יעקב בורובסקי בוואלה! דעות