פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      מלחמת חורמה נגד החרמות

      בכנס השנתי "לשון ראשון", כנס השפה העברית המתקיים בראשל"צ, יוענק לרוביק רוזנטל פרס על יצירתיות בשפה העברית ע"ש מאיר אריאל. פרשת ניני?זילבר מעידה שקבלת פרס אינה בהכרח ביטוי לקונצנזוס, אולם מותר להניח שקריאת פרס על שמו של מישהו מעידה על היותו קונצנזוס.

      אולם מאיר אריאל - אחד היוצרים המוכשרים בתולדות התרבות העברית - לא תמיד היה קונצנזוס. הוא הפך לכזה ביום מותו ב?18 ביולי 1999. כשנה קודם לכן היה מעמדו הציבורי בשפל, לאחר שבראיון ל"ידיעות אחרונות" הגדיר את ההומוסקסואליות כסטייה. התגובה על דבריו היתה חריפה: ארגוני הלהט"בים קראו להחרים את האמן, והחרם היה אלים - מפגינים רדפו אחריו, הפריעו להופעותיו וירקו בפניו. גם התנצלותו של אריאל לא עזרה. הוא חש בודד, מוכה ומוקע, ונאלץ לעזוב את ביתו בתל אביב ולנדוד לפרדס חנה, צמוד לקיבוצו, קיבוץ משמרות.

      היה לי קשה עם דבריו. לא זו בלבד שהם מנוגדים לאמונתי בשוויון ערך האדם, אני גם לקחתי אותם באופן אישי, מכיוון שאחי הוא הומו. ואף על פי כן, הזדעזעתי מהחרם האלים כלפי האמן הנערץ עלי. במאמר שכתבתי אז כיניתי את דבריו של אריאל דברי שטות, אך אמרתי שמותר לאדם לדבר שטויות, ושאמן נבחן במכלול יצירתו. דבר שטות באיזה ראיון בטל בשש מאות שישים במכלול יצירתו של האמן. את הרדיפה אחרי אמן בשל התבטאות החורגת מן הנורמה כיניתי "אינקוויזיציה".

      אני זוכר מאמר תגובה מעניין שכתב באותם ימים המחזאי מיקי גורביץ', שגינה את דבריו של אריאל, ותמה - ממתי אמן נבהל מסטייה? הרי האמנות לדורותיה תמיד איתגרה את הנורמה, ולא אחת האמנים הוגדרו כסוטים. לימים, חלק מאותן סטיות היו לנורמה.

      מעקב אחרי התבטאויות של אמנים מוכיח שאכן לא אחת יש בהן סטייה חמורה. כשאני קורא את הדברים, אני מייחל לכך שלא יהפכו חלילה לנורמה. אולם ייתכן שיש באמת קשר בין אמנות לסטייה נורמטיבית. הגישה שביטאתי בפרשת מאיר אריאל היא גישתי עד היום. כאשר התארגן חרם על יפה ירקוני - לאחר שבעיצומו של מבצע חומת מגן, לאחר רצח יותר מאלף ישראלים בפיגועי תופת, נהרגו חיילים רבים בקרב בג'נין בשל דבקות קיצונית במוסר הלחימה ובטוהר הנשק, ודווקא בעקבות קרב זה השוותה ירקוני את צה"ל לנאצים - ציינתי שאלו אמנם דברים נוראים ומחרידים, אך אינם מצדיקים חרם על האמן. במאמר שכתבתי, שכותרתו "במה חטא 'האמיני יום יבוא'?" הצעתי לראות את מכלול פועלה של ירקוני כאמנית, ולא להיתפס לאמירתה, דוחה ככל שתהיה.

      ארגון השמאל הרדיקלי "לוחמים לשלום" מארגן בשנים האחרונות, בעיצומו של יום הזיכרון לחללי צה"ל ומערכות ישראל, טקס זיכרון אלטרנטיבי משותף לחללי צה"ל ולמחבלים הפלשתינים. הפרובוקציה הזו היא בעיניי פרברסיה לשמה. אחינועם ניני הופיעה אשתקד בפרובוקציה הזאת, ושוב היו קריאות להחרימה. אני סולד מהמעשה של אחינועם ניני, אך אין הוא משנה את העובדה שמדובר באחת הזמרות והיוצרות הטובות בישראל, ואני אוהב ומעריך את ניני האמנית.

      עלינו להחרים את החרמות. היו כאן קריאות להחרים את חיים חפר בעקבות דברים שאמר על יוצאי מרוקו, את חוה אלברשטיין בשל שירה "חד גדיא", את נורית גלרון בעקבות שירה "אחרינו המבול" ועוד. אין לזה סוף.

      אריאל זילבר מאתגר את הסובלנות שלנו בהתבטאויות מעוררות סלידה נגד ערבים, הומואים ושמאלנים ובעד שחרורו של יגאל עמיר. כדאי שהסובלנות שלנו תעמוד במבחן שהוא מציב בפניה.

      אריאל זילבר לא יוכל בהצהרות, גם אם מסלידות, לקעקע את מפעל חייו - מאות יצירות שהן מרכיב משמעותי בפסקול הישראלי ב?40 השנים האחרונות. הוא ראוי להוקרה על מפעל חייו, על אף דבריו החמורים.