שר החוץ האמריקני ג'ון קרי סופג ביקורת רבה בימים אלו. אני לא כועס עליו. אני גם לא חושב שהוא אנטישמי. כשהוא אומר שישראל חייבת להגיע להסדר עם הפלסטינים, אחרת היא לא תעמוד בחרם של העולם המערבי, אין בכוונתו לפגוע בישראל ולהצדיק את קמפיין ההחרמות נגדנו; קמפיין שבהחלט יזום ומנוהל על ידי גורמים אנטישמיים. לדעתי, הוא אומר את דבריו מתוך בורות ותמימות, תכונותיו הבולטות ביותר בכל הנוגע לסכסוך הישראלי-פלסטיני.
אין ספק שאמירות אלו של ג'ון קרי, והשיטה לפיה הוא מנהל כעת את שיחות השלום, פוגעות באינטרסים של מדינת ישראל. למרות שאין לישראל שותף שוחר שלום בצדו השני של השולחן, קרי יוצר מצג לפיו ממשלת ישראל היא המסרבת לוויתורים למען השלום. אולם, אסור להפריז בכעס כלפי קרי כאילו הוא מבין מה הוא עושה. מניעיו אינם מתוחכמים, הם בורים.
המשא ומתן עם הפלסטיניים ייכשל גם הפעם, והתוצאה עלולה להיות קטסטרופלית. חרם כלכלי כלפינו הוא לא המחיר הגבוה ביותר שנשלם. בהנחה שההיסטוריה תמיד חוזרת על עצמה, דם יישפך ברחובותינו כאשר הכישלון הצפוי יצית אינתיפאדה חדשה. אם וכאשר זה יקרה חס וחלילה, כולם יחפשו אשמים לכישלון.
מפלגות האופוזיציה יאשימו את הממשלה וינסו להחליף אותה. חלק ממפלגות הקואליציה יאשימו את ציפי לבני וינסו להחליף אותה. בנימין נתניהו יאשים את הפלסטינים, הפלסטינים יאשימו את מדינת ישראל, וג'ון קרי ייהפך לדמות בלתי רצויה במזרח התיכון. הוא ייזכר בספרי ההיסטוריה כאחד משרי החוץ הגרועים ביותר שהיה אי-פעם לארה"ב. מי שמבין את משחק ההאשמות היטב, וכבר מכין תרופה למכה, הוא יו"ר הרשות הפלסטינית, אבו מאזן, שכתב בסוף השבוע מאמר ב"ניו יורק טיימס" בו הציג עצמו כיו?נה עם עלה של זית.
דיבורים לחוד, ומעשים לחוד
אף אחד מהגורמים לעיל אינו הגורם העיקרי שאחראי לאסון ההולך ומתקרב. מלוא האחריות מוטלת על מי שיצר את המצב העגום: על נשיא ארה"ב ברק אובמה. עצם העובדה שהוא מצליח להתחמק ממשחק ההאשמות שמתנהל בתקשורת בימים האחרונים, מראה עד כמה הוא המנהיג הפוליטי המתוחכם ביותר בזירה. הוא שלח את ג'ון קרי לעשות את העבודה המלוכלכת שהוא עצמו לא חפץ לעשותה ובכך זכה לפטור מביקורת עיתונאית. אפשר להגיד הרבה דברים על ברק אובמה, אבל בניגוד לקרי, הוא לא תמים.
הנשיא אובמה בחר בקפדנות פוליטיקאי לא מוצלח ושלח אותו כשה לטבח, לפתור את הסכסוך הישראלי-פלסטיני. הרי, ג'ון קרי לא הצליח להתגבר על ג'ורג' בוש במרוץ לקדנציה הנשיאותית השנייה שלו. האם אובמה באמת חושב שפוליטיקאי שהפסיד בבחירות לנשיא המכהן הכי לא פופולרי שזכור אי-פעם בארה"ב, יצליח לפתור את הסכסוך העתיק והמורכב ביותר בעולם? נותרנו עם שתי אפשרויות: או שאובמה רוצה לחסל את עתידו הפוליטי של ג'ון קרי, בסגנון דוד המלך ששלח את אוריה החיתי לחזית המערכה נגד הפלישתים; או שאובמה מחסל חשבון מול בנימין נתניהו, כי הוא יודע שג'ון יביך את ביבי עם הצעות ורעיונות בלתי מתקבלים על הדעת. ייתכן, בעצם, ששתי האפשרויות נכונות.
יהיו כוונותיו אשר יהיו, כאשר הנשיא אובמה שלח את ג'ון קרי לזירת הקרב, נוצר עיוות. הוא אפשר בכך לשאר המנהיגים בתמונה לשלוח נציגים זוטרים לשולחן המשא ומתן: ג'ון קרי שלא הצליח להתגבר בבחירות על ג'ורג' בוש, מוצא את עצמו מול ציפי לבני שלא הצליחה להתגבר בבחירות על שאול מופז, מול צוות המשא ומתן של אבו מאזן שלא הצליח להתגבר בבחירות על איסמעיל הניה. הודות למהלך המבריק של אובמה, מי שבאמת אחראי על המציאות בשטח יזכה לפטור מאחריות ציבורית, ושליחיהם המתוסכלים ימצאו את עצמם נושאים אחריות לפרק עגום בהיסטוריה.
אובמה, נתניהו והניה יוכלו לשטוף את ידיהם, להטיל את האחריות על יריביהם הפוליטים, ולהתנער מכל אחריות לתוצאות הקשות של משא ומתן המועד לכישלון. כאן ניתן לציין שדיבוריו של אובמה לחוד, ומעשיו לחוד. מאז ומתמיד הוא מצהיר מעל כל במה שהוא ידיד נאמן של מדינת ישראל, אך ממעשיו אפשר להסיק שאין לישראל ידיד בבית הלבן היום.
הכותב הוא מייסד מכון ירושלים לצדק
לכל הטורים של כלב מאיירס בוואלה! דעות