פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      המזה"ת בוער - אבל לא בגללנו

      איש מהצדדים במזרח התיכון טרם ראה את נייר העבודה האמריקני לקידום המשא ומתן הישראלי?פלשתיני, אך האמריקנים מתחילים לטפטפו באמצעות נציגם הבכיר מרטין אינדיק ויודעי דבר.

      על יסוד התרשמות סבירה אך בלתי מוסמכת, נערך רישום של המאזן המוצע: ישראל יהודית, גושי ההתיישבות בידה על כ?80 אחוזים ממתנחליה, סידורי ביטחון על הירדן ופירוז המדינה השכנה, וכן פיצוי לעולים שהשאירו את רכושם במדינות ערב; ומנגד, הקמת פלשתין על שטח הזהה למה שהיתה הגדה המערבית עד מלחמת ששת הימים, כינון בירה ערבית במזרח ירושלים וניסוח מעומעם בסוגיית החזרת צאצאי הפליטים מ?48' לישראל.

      בנימין נתניהו ייאות להמשיך במשא ומתן. בעיניי מסתמן מסמך סביר, שיכול בהתאמות ראויות להיות בסיס הוגן לכינון שתי מדינות לשני העמים, וברור כי אילו ישראל אימצה אותו כמעט ככתבו וכלשונו, היתה מגלה כי הפלשתינים חומקים ממנו ומפנים עורף לג'ון קרי.

      אך גם רואי השחורות, המצביעים על חצי הכוס הריקה, יודעים כי אין לדחותה. אפילו נפתלי בנט ואורי אריאל אינם מציעים להורות לציפי לבני וליצחק מולכו לפתוח בשביתת?שבת. על רקע זה מתעוררות שתי תהיות לגבי הדברים שנשא אתמול שר החוץ האמריקני, והם בעיקרם דרבון מעורב באיום וגובל בנזיפה כלפי ישראל.

      האחת היא ההגזמה האמריקנית באשר למרכזיותו של הסכסוך הישראלי?פלשתיני במזרח התיכון. הוא ללא ספק חשוב, ולו רק מעצם העובדה שמדינות כה רבות בעולם ובאזור מתעניינות בו ברצף ובהתמדה. אך מה הוא לעומת הפרת ההסכם שנוקט בשאר אסד באשר לחיסול הנשק הכימי במחסני הצבא הסורי? ולהתקוממות המסוכנת של האחים המוסלמים וגורמי אל?קאעידה במצרים? ולבסיס שהם מקימים בסיני, וממנו משגרים רקטות לעבר אילת כפי שאירע אור ליום שבת? ולהודעה?הודאה האיראנית כי סעודיה היא אויבתה הגדולה, כפי שישראל ניסתה להסביר בשיחות הדו?צדדיות במישור המודיעיני ולא מצאה אוזן אמריקנית קשבת? אלה לא ייפתרו גם אם הסכסוך הארץ?ישראלי יירגע.

      האחרת הוא בהערכת עמדות הצדדים. קרי מאיים על ישראל בחרם עולמי ובערעור הביטחון הפנימי כדי להאיץ בה לקבל את עמדותיו, אך זו הטעות האמריקנית הבסיסית. הדיפלומטים שלהם קוראים יותר מדי חדשות בתקשורת וסבורים כי מחלוקת חריפה בין נתניהו לבין בנט בולמת את ישראל מלהתקדם בתהליך השלום, ואינם מבינים כי הקושי הראשוני והעיקרי והמעובה מצוי דווקא ברמאללה.

      קירוב ישראל אל המסמך האמריקני אינו מהלך מדיני קל, אבל אינו דומה בקשיות עורפו לסרבנות הפלשתינית. שוב חוזר הניגון, שוב מתברר שכאשר מדובר בהערכת ליבת הכוונה של הצד הערבי בסכסוך על ארץ ישראל, אבו מאזן הוא סרבן השלום הראשון, הראשי, ותחת זאת קרי בוחר לא רק להטיף יותר מוסר ליהודים אלא כמעט רק להם.