מקום לדאגה

אתם עומדים לצלול אל תוך העולם של מתי כספי, ומי שנכנס לעולם שלו מתחיל לדבר לאט. ממש לאט. מי שדורך בשטח המגודר של מר פוקר פייס הופך בתוך שניות למנומס, שקט וקשוב. אבל יש משהו מתעתע מאוד בכספי (64), כי כמה שהוא נראה רגוע, על סף המנומנם, ככה הוא מבעבע מבפנים. וכמה שהדברים שלו נאמרים בשקט דעתני, ככה הם חדים ומדויקים. אולי דווקא בגלל שהם נאמרים בשיקול דעת ומודעות מלאה, ואולי כי כספי, שעבד בצמוד לוילנסקי, לשלונסקי, למנור, לשמר ולשאר ענקי הזמר העברי, כבר ראה פה הכל.

"אין פה כבוד לתרבות שלנו. פשוט אין. והבעיה היא שבלי תרבות אין לנו עם. הרי זה אחד מהיסודות הבסיסיים לקיומה של אומה, ואני לא מדבר רק על תרבות המוסיקה, שאני חלק ממנה, אלא על כל הענפים, מכתיבה וציור ועד פיסול. הכל. ואתה יודע למה אנשים לא יודעים לשמר את התרבות? כי אלו שאוחזים בהגה השלטון לא רואים שום סיבה להעלות את זה לסדר היום.

"יש לי חבר שעובד בשירות הדיפלומטי הרבה שנים, והוא סיפר לי שעניין התרבות פשוט לא קיים בסדר היום של המדיניות הישראלית. קונסוליות התרבות, שתפקידן לחשוף לעולם את התרבות שלנו, הולכות ונסגרות, וזה אומר הכל על היחס של הממשלות שלנו לתרבות. אין כאן שום תוכנית עבודה לשימור התרבות הקיימת או לשימור העבר התרבותי. כלום. וכשאין עבר תרבותי, הכל רגעי וארעי, והטעם המוסיקלי הנוכחי לא נשען על המורשת שיצרנו כאן אלא רק על העכשווי והמיידי.

"לפני כמה שנים הייתי בפירנצה ורצתי, כמו כולם, לראות את הפסל של דוד. היה תור ארוך מאוד במקום שבו נמצא הפסל, וממול ראיתי מוזיאון קטנטן על שם מריה קלאס. נכנסתי פנימה, וברקע שמעתי את קולה, היתה תערוכה של השמלות שלבשה והתכשיטים שהיא ענדה באופרות השונות ושל תמונות וכתבים שלה. הייתי נפעם. מה שראיתי ושמעתי הידהד לי בראש במשך כמה ימים.

"למה בארץ אין דבר כזה? למה אין כאן שום הנצחה? נפטר זמר גדול - מנגנים את השירים שלו ברדיו במשך שבוע, ובזה זה נגמר. לא תשמע ממנו יותר כלום. למה בשוטף אתה לא שומע את גדולי התרבות שלנו?"

למה באמת?
"כי עורכי התוכניות למיניהם בוחרים מתוך המיידי והעכשווי. אין להם חינוך לעבר התרבותי. עברו שלושה דורות מאז שהמדינה הוקמה, ואם אנשי הרדיו הצעירים לא גדלו על הקלאסיקות, לא פלא שהרדיו שלנו נשמע כמו שהוא נשמע".
אתה מוטרד מהעתיד שלך כאמן?

"בוודאי. במקום שאין בו כבוד לתרבות, אמן לא יכול להסתמך על האמנות שלו, מצליח ככל שיהיה. אם הייתי נולד במדינה שיש בה עוד שני אפסים ימינה ליד מספר התושבים, הייתי כבר נח על זר הדפנה. אבל פה היוצרים לא יכולים לנוח, הם חייבים לעשות כל הזמן".

מצד שני, אתה לא ייצרת אלבום חדש כבר יותר מחמש שנים, ומקדם המכירות להופעות הוא שירים חדשים.
"מעולם לא הוצאתי דיסק 'כי צריך'. אני אוציא כשיהיו לי טקסטים טובים ומנגינות ראויות. אני לא עובד על פי דד?ליין, ואני לא קם ואומר, 'אני חייב לכתוב שיר'. אני לא מהיוצרים האלה. כשיבואו שירים שהם מספיק טובים בעיניי ועומדים בביקורת המאוד קפדנית שלי, אז אקליט. יש כותבים נהדרים, דוגמת יהונתן גפן ויענקל'ה רוטבליט, שטקסטים שלהם מונחים לי מול העיניים, אבל עדיין לא מצאתי להם את המנגינות הנכונות.

"בכל פעם שיש לי מנגינה שמחפשת מילים, אני חושב על אהוד מנור, אבל הוא כבר לא נמצא פה לצערי. כשהוא מת, איבדתי גם חבר וגם שותף משמעותי מאוד. אני תמיד הייתי מביא לו מנגינות, והוא היה מביא לי טקסטים נפלאים. הוא אמר לי פעם שהמנגינות שלי הן היחידות שגורמות לו לכתוב על עצמו, ביתו ובני משפחתו. נגעתי בו מוסיקלית והוא נגע בי, עד שהיום כבר קשה לי לזכור מה נכתב קודם, המילים או המנגינות. הוא חסר לי מאוד".

ויש לו יורשים בעיניך?
"אני מקווה שיש יורש, אבל עוד לא נתקלתי בו. אולי בי האשם, כי אני לא צופה בתוכניות בידור ומוסיקה בטלוויזיה. אני מנצל את הטלוויזיה כמסך לסרטים ולתוכניות היסטוריה וטבע".
יכול להיות שההקפדה היתרה שלך על הטקסט "הנכון" היא בסופו של יום בעוכריך? תראה כמה פוריים הזמרים הצעירים, למשל.

"אתה מדבר על יצרני המוסיקה המזרחית? המוסיקה המזרחית לא תאוגד אף פעם בספרי שירה. ולא שאין שם שירים מוסיקליים יפים או זמרים מוכשרים, הבעיה היא עם הטקסטים. לא סתם מישהו פתח אתר אינטרנט שנקרא 'גיספנומטר'. אתה נכנס לאתר, כותב את המילים 'נשמה', 'מלאך שלי', 'אני לא יכול', 'אני בוכה' - לוחץ אנטר - ויוצא לך שיר.

"השירה הזאת פועלת בתוך נוסחה שאין בה שום עומק. לצערי, הזמרים האלה, ומי שבוחר עבורם את החומר, לא שומרים על רמה ספרותית נאותה. תמיד אותו טקסט על שיברון לב ואיזו מסכנות מהולה בבדידות. זו לא רמה".
מצד שני, הם מתפרנסים יפה ופופולריים מאוד, בזמן שזמרים מה"אליטה" המוסיקלית צריכים להשלים הכנסה כשופטים בתוכניות ריאליטי.

"אספר לך סיפור. מיכלאנג'לו הוזמן לצייר תקרה באחד האולמות בוותיקן. הוא עבד על זה ארבע שנים, וכעבור שנתיים מחק את הכל ועשה את זה שוב. למה? כי זה לא נראה לו.

"מניסיוני האישי, ככל ששיר הוא עמוק יותר, הוא יחזיק יותר שנים. עד היום משדרים בתחנות הרדיו את השירים הראשונים שכתבתי. זאת אומרת שהם שורדים את מבחן הזמן כבר יותר מ?45 שנים. אני לא יכול להגיד את זה על השירים בסגנון הים?תיכוני. הם לא שורדים".

אין שום דבר ראוי שאתה יכול למצוא ביצירה שלהם?
"זה לא סגנון שאני כל כך בקיא בו וזוכר אותו כדי לתת לך דוגמאות. יש בי הערכה לאביהו מדינה, שהוא מהיוצרים הים?תיכוניים הבודדים שהטקסט חשוב להם באותה מידה כמו המנגינה. לא משנה אם זה לטעמי האישי או לא. אני מכבד אותו על כך שהוא לא מוותר, ועושה את הדברים על פי כישרונו. יש שיר ראוי שאני נזכר בו כרגע, והוא של שמעון בוסקילה, שהלחין למילים שכתב במרוקאית 'יה מאמא'. אני מאוד אוהב אותו".

אתה מצפה שאייל גולן ישיר אלכסנדר פן?
"אולי. או שימצא כותבים טובים יותר. אם הטקסטים של הזמרים המזרחיים היו ברמה של יכולת השירה שלהם, הם היו יכולים להפוך לקלאסיקה, לשירים שלא נס ל?ח?ם. אין לי בעיה עם סגנון מוסיקלי כזה או אחר, ואחרי הכל, יש בעולם הרבה סגנונות של מוסיקה, וגם אני הושפעתי משלל מקצבים. העניין הוא שיש חוקיות קבועה בכל העולם: מוסיקה שמלו?וה בטקסט משמעותי נשארת לעד".

אם מרגול תפנה אליך, תהיה מוכן לכתוב לה?
"הם בהחלט צריכים לפנות לכותבי טקסטים טובים, ולא לשיר גיבובים שעושים מהם אפליקציות ואתרי אינטרנט. אתה יודע למה השירים האלה חודרים לתרבות שלנו והופכים להיות התרבות שלנו? בגלל שאין כאן הנצחה לעבר, ואין שום דבר שישמר את זה וייבנה מעל זה. לא סתם קמה התזמורת האנדלוסית הנפלאה, שמבקשת להנציח את הפן החיובי והיצירתי בסגנון המזרחי".


ואם שרית חדד או שלומי שבת יפנו אליך ויציעו לך לעשות דואט משותף, תסכים?
"כן".

למרות הביקורת שיש לו על תוכניות ריאליטי, כספי עצמו התיישב לפני פחות משנתיים בלב הפריים טיים, לצד יהורם גאון, קרן פלס ומשה פרץ, ושימש מורה ב"בית ספר למוסיקה" - משהו שנע בין תוכנית מציאות לתחרות שירה לילדים.

"כשהגיעה אלי ההצעה להשתתף ב'בית ספר למוסיקה', באתי לפגישה עם טמירה ירדני והבהרתי, באופן הכי ברור, שאהיה מוכן להשתתף בזה רק אם לא תהיה השתתפות של הקהל בבית, והבחירה תיעשה רק על ידי המורים ואמנים שיישבו בקהל. אני לא מוכן שהקהל שיושב בספה שלו בבית יעצב את התרבות שלנו באמצעות לחיצת כפתור. הייתי במקום הזה בעונה הראשונה של 'כוכב נולד', ועזבתי מהר מאוד. זה לא התאים לי.

"אני לא מתחבר לכל שליחת הודעות הטקסט האלה. אנשים מגיעים למצבי קיצון כדי שבן משפחה שלהם יזכה בקולות, ובעתיד הם עוד יחטפו טלפונים מאנשים ברחוב רק כדי לשגר עוד קולות מעוד מכשירים. זה כמו אוהדי כדורגל, שמגיעים למצב של איומים על שחקנים וקבוצות אחרות. אם אתם אוהדים אז תאהדו, אל תתלהמו. במקרה הזה מדובר באמנות, לא בספורט, ולכן אני לא מתחבר לאלמנט התחרות.

"היה ברור לי ש'בית ספר למוסיקה' יעשה את מה שמשרד החינוך לא עשה אף פעם. הצלחנו להחדיר לתודעה ולפריים טיים את השירים של היוצרים הכי חשובים בישראל. אני יודע מהתגובות שקיבלתי, שילדים ששמעו ביצועים בתוכנית רצו אחר כך ליו?טיוב וחיפשו את המקור. זה דבר מבורך. לא היו הדחות ולא היו סיפורים טרגיים קורעי לב, כמו שהגששים כבר עשו במערכון שלהם על פסטיבל שירי דיכאון, שבו אחד המשתתפים מבקש עוד נקודות כי מצאו אצל אמא שלו אבנים באורז.

"בקיצור, התניתי את השתתפותי בהיעדר הודעות טקסט ובכך שכל מורה לא ייתן קולות לתלמידיו, שהציונים יינתנו על ידי אנשי מקצוע ושלא יהיו בתוכנית הדחות בשום פנים ואופן.

"עניין ההדחות השתלט על המציאות שלנו. אני לא מבין למה לא עושים תוכנית טלוויזיה אחת ששמה 'ההדחה הגדולה', שמטרתה להדיח את כולם. למה לתת לזה בכלל שמות כמו 'אקס פקטור', 'הכוכב הבא' או 'דה וויס', כשהמטרה היא לא מציאת המוסיקאי אלא הדחת האחרים?"

אתה צופה בתוכניות האלה?
"לא".

אבל זה בסך הכל משחק טלוויזיה, כולם יודעים את זה.
"זה משחק שפוגע באנשים. יש פליטי 'כוכב נולד' שנזקקו אחר כך לטיפול פסיכולוגי משמעותי כדי לצאת מהטראומה שעברו ומהעובדה שהם הודחו קבל עם ועדה. זה דבר נורא. אתה יודע, בספורט יש מנצח ומפסיד, אבל בסופו של דבר הם לוחצים ידיים וממשיכים הלאה. בתוכניות ההדחות בטלוויזיה, זה כבר פוגע בנשמה. אנשים מקבלים מסרים של 'יש לך קול נפלא, חוש קצב מדהים והופעה יוצאת מן הכלל - אבל אנחנו לא יכולים לקבל אותך, כי אין לך טרגדיה למכור'".

גם יוצרים מוסיקליים חושפים את עצמם בשירים שלהם.
"בוודאי. ההבדל הוא שהם כתבו את זה בזמן, במקום ובתנאים שלהם, אף אחד לא הכריח אותם להיחשף כחלק מהעשייה האמנותית שלהם".

עם שחרורו מלהקת פיקוד דרום, בשנת 1970, קיבל כספי שיחת טלפון מפתיעה. בצד השני של הקו היה אריק איינשטיין, אז כוכב עולה בשמי הבידור הישראלי.

"הוא היה בן 30 ואני הייתי בן 20, ונורא נורא התרגשתי", הוא אומר בפנים קפואות, שהפכו כבר לסמלו המסחרי. "הוא אמר: שמעתי שהלחנת שיר של יענקל'ה רוטבליט בשם 'אלוף משנה במילואים', והייתי שמח לשמוע אותו. מתי אפשר להיפגש? מרוב התרגשות אמרתו לו 'עכשיו', והוא נתן לי את הכתובת שלו ברחוב חובבי ציון בתל אביב, אותה כתובת שבה הוא התגורר כל השנים, עד מותו.

"אני זוכר את עצמי מטפס עם גיטרה במעלה המדרגות ומביט על הקיר, שיש עליו שאריות של כתובות הערצה לאריק שניסו לצבוע אותן שוב ושוב עם סיד לבן. עמדתי מול הדלת, ולא ידעתי אם לצלצל בפעמון או לדפוק בדלת. בסוף דפקתי בזהירות, והוא פתח לי את הדלת כשהוא לבוש בטרנינג ונעלי בית עם ריצ'רץ' אחד פתוח, ולעיניו משקפי הראייה עם העדשות העבות שלו, הזמין אותי להיכנס והכין לי תה.

"פתאום, בבת אחת, הכוכב הענק שהערצתי מ'שלישיית גשר הירקון' והשירים שעשה עם שלום חנוך, הפך להיות אנושי. בקיצור, הוצאתי את הגיטרה שלי מהנרתיק ושרתי לו את השיר. בסוף הוא אמר לי: 'אתה יודע מה? אני חושב שאתה יכול לשיר את זה הרבה יותר טוב ממני'. זאת היתה מחמאה אדירה מאדם שהערצתי, וזה נתן לי דחיפה קדימה.

"זאת היתה הדחיפה שהייתי צריך. נכון שבלהקה כתבתי כמה שירים ושרתי, וגם אחרי השחרור היו ברדיו כבר כמה שירים שנתתי לאחרים, אבל אז עוד לא הייתי מספיק בטוח בעצמי. לא חשבתי שאקליט בעצמי חומרים, אלא שאהיה בהרכבים או שאייצר לאחרים. הרגשתי בטוח יותר בהרכבים, כי לא היו לי עדיין טכניקת שירה או ביטחון עצמי מספיק גדול".

שיתפת איתו פעולה אחר כך?
"לא, אבל היינו נפגשים מדי פעם במקרה במסעדת 'כתר המזרח' שבאבן גבירול בתל אביב. יושבים, מדברים קצת ומחליפים בדיחות. אף פעם לא אמרתי לו שהוא זה שהתניע לי את הקריירה, אבל אני מניח שהוא הבין. אף פעם לא ניהלנו שיחות מקצועיות, אלא סתם שיחות חולין מתובלות בשטויות".
איך זה שהמוות שלו הפך להיות אחד מאירועי האבל הלאומי הגדולים בישראל אי פעם?

"אריק ייצג את כל מה שהפוך למה שקורה בתרבות שלנו היום. הוא ידע לבחור את השירים הנכונים, שבסופו של דבר נגעו ללב של כולם ולא יצרו רתיעה. הוא תמיד היה נעים לאוזן מבחינה מוסיקלית ולא התקיף בסגנונות. וכמובן, גם צניעותו והיעדרותו מהבמה הפכו אותו לאגדה חיה".

אתה חושב על הירושה התרבותית שאתה תשאיר אחריך?
"לא. אבל כשאני רואה שעושים דברים על מנת לשמר את היצירה שלי בעודי חי, למשל רביעיית ספרים שהוציאה ד"ר ציפי פליישר ("מתי כספי, הקסם והחידה"; י"א), שבהם היא מנתחת את העשייה שלי, אני מקבל חיזוק לכך שכנראה עשיתי משהו נכון".

במקביל לחיפוש אחר חומרים חדשים, מעביר כספי בשנתיים האחרונות כיתות אמן מוסיקליות בקריה האקדמית בקריית אונו, שבמסגרתן הוא מלמד עיבוד והפקה מוסיקלית ופיתוח יכולות מוסיקליות בשיטה הייחודית שלו, שפיתח במשך עשרות שנות שירה ("בתמצית אני יכול להדגים את זה עלי: קול הדיבור שלי זהה לקול השירה שלי. אני יכול להתקשר לאיזה מוסד ציבורי לברר משהו, והפקידה מהצד השני תאמר לי: 'שלום, מתי'. היא תזהה את קולי. לימדתי את עצמי לשיר בלי מאמץ ובצורה הכי טבעית, ואת זה אני מעביר הלאה').

הוא גם בוחן כל העת אפשרויות לשיתופי פעולה, דוגמת שיתוף הפעולה האחרון (והמוצלח) שהיה לו עם ריקי גל, כשחגגו 25 שנה לעבודתם המשותפת עם "מה זאת אהבה". בשבוע הבא הוא יחבור למופע מיוחד עם התזמורת הפילהרמונית, שיעלה פעמיים בהיכל התרבות, בימים חמישי ושבת. כספי יבצע שם את מיטב הקלאסיקות, שהפכו לחלק מהפלייליסט הלאומי - "לקחת את ידי", "מקום לדאגה", "הנה הנה", "ברית עולם", "איך זה שכוכב", "מישהו", "לא חלמתי שתלכי", "ילדותי השנייה" ועוד רבים וטובים.

אבל כמה שכספי אוהב לעמוד על הבמה - הוא גם אוהב, בדיוק כמו איינשטיין, שדחף אותו אל קדמת הבמה, להיות בבית, בדירה שבכפר סבא. שם הוא נהנה להיות עם אשתו השלישית, הקאו ("כך מבטאים את שמה בפורטוגזית", הוא מסביר לי ונשמע ברזילאי לכל דבר), לה הוא נשוי כ?23 שנים, ועם בנותיו - שון בת ה?19 ("זה שם סקוטי. נתנו לבנות את השמות מתוך אהבתנו לצלילים"), שהתגייסה לאחרונה; וסויאן בת ה?22, שהיא סטודנטית ("זה שם סיני שמורכב משתי מילים: האחת פירושה פנים, והשנייה - פרח יפה, ויחד: פנים יפות"). סויאן גם תצטרף אל אביה במהלך המופעים לביצוע שני שירים משותפים.

"הבנות שלי מעולם לא היו 'ילדות מפתח', תמיד חיכתה להן ארוחה חמה בבית. זה חלק מיתרונות המקצוע. אף פעם לא הייתי מאלו שקמים מאוחר. אני 'הנדימן', אני אוהב לקום בבוקר ולעשות בבית כל מיני דברים. עבודות חשמל, נגרות או תיקונים שנדרשים. הכי אני אוהב לבשל עם אשתי. באופן אישי, המאכלים המעטים שאני מכין לא מתוחכמים, הם פשוטים וטעימים. המאכלים שאשתי מבשלת, לעומת זאת, טעימים להפליא, וחלקם אף מתוחכמים ומקוריים. מאחר שהגענו למצב שהבישולים שלנו התפתחו לרמת גורמה, רמה מאוד מאוד מאוד גבוהה, אנחנו כבר מתקשים להתפעל ממסעדות".

להמליץ עליך ל"מאסטר שף VIP"?
"גם שם יש הדחות. האמת היא שהן נורא מצחיקות אותי, עם כל הפאוזות הגדולות והדרמטיות של השופטים. אחד השופטים טועם מנה, יש פאוזה של דקה, ואז הוא אומר: 'המנה שלך היתה... היא פשוט היתה...' - ואז עולות הכותרות, ואנחנו צריכים להיות במתח שבוע שלם כדי לשמוע אותו אומר שהמנה פשוט היתה לא טעימה".

עם כל הבקיאות שלך בתוכניות הריאליטי אני מתחיל לחשוד שאתה בעצם מעריץ סמוי.
"לא, לא, אין מה לחשוד בי. זה פשוט בלתי נמנע לחמוק מהתוכניות האלה, הן מקיפות אותנו בכל שעה וערוץ. אגב, אני לומד הרבה מתוכניות בישול, אבל לא מאלו שיש בהן אלמנט של תחרות. יש רק תוכנית בישול אחת שאני לא יכול לראות. אני לא אגיד את שמו של השף כי זה לא יפה, אבל הוא הדבר הכי לא אסתטי שיש. יש לו רעמת שיער על כל אצבע ואצבע, וזה פשוט מגעיל אותי. או שיתגלח או שישים כפפות. אני כל כך אוהב אוכל ובישולים, והוא פשוט הורס לי את כל ההנאה".

yuvalab@israelhayom.co.il