השבוע, סוף סוף, זה קרה. הממשל האמריקני סיפק הדלפה ישירה לעיתון הבית "ניו יורק טיימס", באשר לתוכן הסכם המסגרת שרוקח שר החוץ ג'ון קרי. אחרי כל כך הרבה מחמאות לצד הפלסטיני (ולצד והישראלי) על שהצליחו לשמור בחשאיות, יחסית, את תוכן השיחות, היה זה אך סמלי שההדלפה המשמעותית באה בסופו של דבר מהממשל עצמו, שדאג בכל התקופה הזו להלעיט את הכתבים השונים בפרטי מידע על המו"מ.
הפתעות גדולות כנראה לא יהיו שם, לפי ה"ניו יורק טיימס" לפחות. הסכם המסגרת "יקרא" לסיום הסכסוך ותום הדרישות. לא תהיה זכות שיבה לפליטים הפלסטינים לתחומי מדינת ישראל, והסכם המסגרת יכלול גם התייחסות לבירת מדינת פלסטין, שתקום במזרח ירושלים הערבית. נו שוין. אלה העקרונות שהיו ידועים פחות או יותר לכל ילד פלסטיני וישראלי, שדיברו על פתרון של שתי מדינות לשני עמים. בעבר, הצדדים גם הסכימו פחות או יותר על הקווים הללו, והסכימו על הרבה מעבר לזה.
ועדיין נדרשו - ונדרשים, עד לפרסום ההסכם - חודשים ארוכים כדי להגיע לנוסח החדש של קרי. על כך מגיע באמת ציון לשבח/לגנאי, לשני הצדדים: במשך תקופה ארוכה חדל הממשל האמריקני מלנסות להביא את הצדדים לחתום על הסכם שלום, ובמקום זאת התרכז לחלוטין בניסיון להביא את הצדדים להסכים על העקרונות, שמוכרים וידועים להם. מכאן המסקנה שהסכם המסגרת לא באמת חותר להסכם שלום בשלב הראשון, אלא בעיקר לחילופי שלטון בישראל ולמנוע התפרצות של אינתיפאדה נוספת.
הבעיה בהסכם המסגרת, על פי הנוסח שהודלף, היא בהיעדר הפרטים. ולא רק השטן נמצא בפרטים, אלא גם הסכם השלום. ואם אין אמירה שתקבע את גורל ירושלים, ואת גורל הר הבית בפרט, או איזה שיעור של שטחים יוחלף בין הצדדים, הרי שהסכם המסגרת לא פתר דבר. אבל צריך להיות הוגנים עם קרי: כמוהו, ייתכן שבמחלקת המדינה יש אנשים ריאליים: גם הם מבינים שבהרכב הנוכחי של ההנהגה בישראל וברשות הפלסטינית, הסיכוי לפריצת דרך משמעותית אפסי. שני הצדדים לא מאמינים זה לזה ולא באמת רוצים ללכת כל הדרך עד להסכם. מכאן, אולי, ההסתפקות בהסכם מסגרת נטול משמעות של ממש אך בעל משמעות סמלית רבה יותר (שוב, מלבד הסיכוי שהקואליציה הנוכחית בישראל תתחלף). כבר אפשר לדמיין את הטכס שמתכננים בסטייט דפרטמנט של שני המנהיגים מברכים/חותמים על הסכם המסגרת ומייד לאחר מכן ניגשים למו"מ "מואץ" שיימשך, אלוהים יודע כמה זמן.
הקו הזה, למרבה הצער, הפך להיות לסימן ההיכר של המדיניות האמריקנית במזרח התיכון. הרבה דיבורים והרבה ביקורים, אך הישגים סמליים בלבד. כך התכנסה בשבוע שעבר פסגת ז'נבה השנייה, שנועדה להביא להפסקת אש בסוריה, ועד כה רשמה הצלחות מוגבלות למדי. אז נכון, האיום של נשק כימי על ישראל הוסר (זמנית), אבל עבור 130,000 ההרוגים בסוריה, הנשק הכימי כבר פחות רלוונטי. עד כה ההישג הגדול של הפסגה בז'נבה היה הסכמה להעביר סיוע הומניטרי לחומס. גם בנושא הישראלי-פלסטיני, הממשל החליט ללכת בכל הכוח על הסכם תיאורטי ולא על משהו מעשי. ואי אפשר בלי איראן כמובן. המו"מ בין ארה"ב וטהראן רשם הישג אחד: העשרת האורניום לרמה של 20% נעצרה. הבעיה היא שהאפשרות שאיראן תגיע לנשק גרעיני עומדת בעינה.
האם אפשר היה לעשות אחרת? ייתכן שכן. אולם כמה גורמים מונעים ממנו מלפעול בדרך שונה. ראשית, הטראומה של המלחמות בעיראק ובאפגניסטן הובילה את הממשל למדיניות חוץ, שמתנהלת בתפישה לפיה יש להימנע בכל דרך מעימות צבאי. הקו הזה הוביל לעודף בגזרים ובמחסור במקלות במו"מ השונים שניהל הממשל באזור, כולל מול ישראל. הבעיה היא שכל עוד זו הגישה המנחה, ההישגים שירשום במזרח התיכון יישארו סמליים. שנית, כמובן, המורכבות של הבעיות שעמן צריך הממשל להתמודד. סוריה לדוגמה. אם חלילה ייפול הנשיא בשאר אסד, המשמעות היא שעשרות אלפי פעילי אל-קאעדה שכבר נמצאים בסוריה יבקשו להשתלט על המדינה כולה. באיראן, החלופה למו"מ היא עימות צבאי, שכנראה רק יחזק את המחנה השמרני. ומה לגבי ישראל והפלסטינים? על אף הביקורת על קרי במישור הזה, הוא כנראה צודק. ללא התקדמות בשיחות, האפשרות של הסלמה אלימה תהפוך למוחשית יותר.
לא מעט "גורמים" ישראלים מתחו ביקורת על דבריו של קרי, לפיהם קיפאון בשיחות עם הפלסטינים עלול להוביל לעימות או אפילו לאינתיפאדה. "הגורמים" מנסים להסביר שהציבור הפלסטיני אינו רוצה בהתפרצות אלימה. זה נכון, אך חלקית בלבד. לא כל הציבור הפלסטיני רוצה לשמור על הסטטוס קוו או להמשיך את השקט באותה מידה. המספרים שפורסמו השבוע על ידי השב"כ מספרים הכל: עלייה של עשרות אחוזים במספר הפיגועים וניסיונות הפיגועים שיצאו משטחי הגדה ב-2013 בהשוואה לשנה הקודמת. זה אינו סימן שמבשר טובות לקראת 2014, ולקראת האפשרות שהשיחות יעלו על שרטון.
כאן אנחנו חוזרים לגורם השלישי שמונע הישגים משמעותיים מקרי: היעדר הנהגה אמיצה. נתניהו ועבאס (אבו מאזן) ממשיכים לראות זה בזה אויבים, ומשבר האמון ביניהם הוא אחד הגורמים המשמעותיים לדשדושו של המו"מ. נתניהו, ליברמן ויעלון, מתייחסים לא פעם ליו"ר הרשות כאויב האומה, בעוד שהקו שהם נוקטים כלפי חמאס סלחני יותר. הצרה היא שאם יסתלק עבאס, כל מנהיג פלסטיני בעל סמכות שיקום בגדה, יהיה קיצוני יותר בהשוואה אליו, וספק אם יצליח, או ירצה, למנוע התפרצות אלימה נוספת.
במובנים רבים, עבאס מאזן ומנגנוני הביטחון הפלסטינים, הם אלה שמונעים מהשטח מלהתלקח (ובאותה נשימה חבריו להנהגת הפתח גם דואגים להסית נגד ישראל. השבוע לדוגמה, ג'יבריל רגוב בא לטהראן והצהיר שם כי "המאבק המזוין הוא עדיין דרך פעולה אסטרטגית אפשרית עבור הפתח". ואילו עבאס מבין בשלב זה, שאין כיום מנהיג אחר בישראל (לפחות עד להודעה חדשה) מלבד נתניהו, שיוכל להעביר הסכם שלום שיכלול פשרות דרמטיות מול הפלסטינים. אז לאן כל זה הולך?
כל זה כבר מזכיר לי את השיר של להקת "הראשים המדברים", ששרו "אנחנו בדרך לשומקום, בואו כנסו פנימה". וכמה רגעים אחר כך, "אנחנו בדרך לגן עדן, הנה אנחנו באים". והנה הם שרים.
כולם צודקים, ובעיקר מפסידים
האמירות האומללות של נשיא מצרים לשעבר מוחמד מורסי בבית המשפט השבוע, וההתפטרות של עבד אל-פתאח א-סיסי מתפקיד שר ההגנה כדי להתמודד על הנשיאות מנגד, מציגות את פני המאבק הנוכחי על עתיד מצרים. המדינה נקרעת בין שני מחנות שמסרבים להידבר זה עם זה, ובחרו במסלול של התנגשות. זאת, על אף שברור שכדי לייצב את הכלכלה המקומית, הצבא ו"האחים המוסלמים" ייאלצו בשלב כזה או אחר לשלב ידיים. אולם בינתיים, מורסי מעדיף לכנות את בית המשפט "מזבלה" ולצעוק מכלוב הנאשמים כי הוא הנשיא הלגיטימי. בבחירות הקרובות, יזכה כנראה בנשיאות הגנרל (פילדמרשל החל מהשבוע) סיסי, שמוביל את הקו הנוקשה ביותר מול "האחים".
מתוך בית הכלא, הגישה הלעומתית שמובילים מורסי וחבריו ל"אחים המוסלמים" נגד המשטר הנוכחי, אינה מפתיעה. פרופ' יורם מיטל, מומחה למצרים ויו"ר מרכז הרצוג באוניברסיטת בן גוריון, אומר כי כשם שהאחים עשו כל טעות אפשרית בימים שבהם היו בשלטון, כך גם כעת הם שוגים כשהם מובילים קו בלתי מתפשר שמוביל לביקורת עליהם לא רק בקרב הציבור הרחב, אלא גם מבית, ומתוך התנועה. פרופ' מיטל טוען כי ייתכן שהמצב בתוך התנועה כיום הוא של "ערב פיצול היסטורי". מנהיגים לשעבר ב"אחים המוסלמים", בהם עבד אל-מונעם אבו אל-פותוח (בעבר מועמד לנשיאות בעצמו), נושפים בעורפם ומובילים קו מתון הרבה יותר, שממתג את מורסי ועמיתיו כקיצונים ומיליטנטיים.
בהרבה מובנים, הוויכוח הנוכחי בהנהגת "האחים המוסלמים" מזכיר את המתיחות ההיסטורית בשנות ה-50, עם הסתלקותו של המייסד חסן אל-בנא, בין תומכיו שנחשבו פשרניים יותר, לבין תומכיו של יורשו, סייד אל-קוטוב, שהוביל קו מתבדל וקיצוני (שמהווה עד היום את הקרקע האידיאולוגית של רוב התנועות האסלמיסטיות הרדיקליות).
המשטר הצבאי בקהיר, לעומת זאת, מציג קו לעומתי לא פחות. השבוע, סיפר לי פקיד מצרי בכיר (המזוהה עם הצבא) כי "האחים המוסלמים" נמצאים בשלב הגסיסה והפרפור. כמשל, הוא תיאר כבש בשניות הראשונות לאחר שהשוחט משסף את גרונו. "התנועות הללו, שעושה הכבש ברגעיו האחרונים, זה המקום שבו 'האחים המוסלמים' נמצאים כיום", אמר.
לדבריו, כל אותם אלה שטענו כי שיעור ההשתתפות במשאל העם האחרון על החוקה החדשה של מצרים היה נמוך, טעו והטעו. הוא הסביר כי במשאלי עם קודמים, ואפילו בבחירות לנשיאות, השתתף מספר דומה של משתתפים. כך לדוגמה, במשאל העם הראשון על החוקה מבית היוצר של האחים המוסלמים, השתתפו 16 מיליון אנשים, אל מול 21 מיליון שהשתתפו במשאל האחרון (בבחירות לנשיאות השתתפו 23 מיליון).
"האחים המוסלמים", הוא קובע, נכשלו כישלון חרוץ בניסיונם לערער את היציבות במצרים ערב משאל העם וערב יום השנה השלישי להדחת מובארק, בסוף השבוע האחרון. "'האחים המוסלמים' ברחבי המזרח התיכון מאשימים את הסניף המצרי בכישלון הקולוסאלי של התנועה בכל מקום", אמר. "הם ניסו, באמצעות פיגועי ראווה, למנוע מאנשים לצאת לרחובות ב-25 בינואר כדי להביע תמיכה בצבא - ונכשלו."
אותו פקיד בכיר, אמר כי הפיגועים האחרונים, מבית היוצר של "אנסאר בית אל-מקדס", נעשים בגיבוי של "האחים המוסלמים", שבימי שלטונם נתנו לפעילי הטרור בארגון יחס של כבוד. "אבל הם חוטפים בכל מקום. בסיני, ולא בסיני. והם יפסידו במערכה".
אולם התמונה אינה פשוטה כל כך. ל"אחים" יש מספר תומכים גבוה במצרים, והם ממשיכים לצאת לרחובות כמעט בכל הזדמנות. א-סיסי אמנם מבטיח להחזיר את הביטחון לאזרחים אך זו אינה משימה פשוטה לנוכח המוטיבציה הגבוהה של פעילי הטרור האיסלמיסטים. ומלבד "השבת הביטחון", לא ברורה עדיין מה תוכניתו של א-סיסי לחלץ את המדינה ממצבה הכלכלי הקשה. הוא נחשב לאיש המערכת הצבאית באופן מובהק, ויזכה לתמיכה מלאה מצד הכוחות המזויינים. ילדיו אף נשואים לילדיהם של בכירים אחרים במנגנוני הביטחון המצרים ובממשל (בנו נשוי לבת של ראש המודיעין הצבאי, חיג'אזי).
"השאלה", אומר פרופ' מיטל, "היא איך א-סיסי יתקבל במערכת הפוליטית. שם הוא צפוי להיות שנוי במחלוקת. השיח הציבורי במצרים מורכב בשנים האחרונות. יש שפע של קבוצות צעירות שהניעו את המהפכה הראשונה עד להשתלטות של האחים המוסלמים וסייעו לצבא במהפכה השנייה. הם יצפו כעת לגישה דמוקרטית, מכילה ומחבקת שאינה מאפיינת בהכרח את א-סיסי. כבר עכשיו הוא זוכה לביקורת בחוגים שונים. לדוגמה, עלא א-סוואני, הסופר הנודע, שהיה מהמתנגדים החריפים של 'האחים המוסלמים' ותמך בהתערבות הצבא. הוא פרסם מאמרים שבהם כתב שעבור המהפכה במצרים עדיף שא-סיסי לא יתמודד לנשיאות. הסקרים מצביעים על תמיכה בו, אך המועמדות שלו אינה מבשרת על יציאה קרובה מהמשבר הפנימי מול האחרים ואיחוי הפיצול".