הפתרון היחיד למי שמאמין בהסכם

מטרתו של מזכיר המדינה האמריקני, ג'ון קרי, היא להציע לפלסטינים ולנו מסמך אמריקני המתווה את מטרות הסכם הקבע, כדי שהצדדים יוכלו לדון על בסיסו בחודשים הבאים, כאשר גבולות הגיזרה נהירים להם הרבה יותר מבעבר. זוהי נסיגה משמעותית מתכניתו המקורית, אשר לפיה אמורים היו הצדדים להגיע להסכם בתוך תשעה חודשים, או לפחות להסכים למסמך מסגרת אמריקנית. בעצם, רק עכשיו הוא מציע את הנייר שצריך היה להנחות את היריבים בתחילת המו"מ, ואשר חסרונו הוא אחת הסיבות להתנהלות הבעייתית כל כך של השיחות.

המו"מ מתמקד בשבועות האחרונים בנושא אחד: כיצד יגיבו הצדדים למסיבת העיתונאים הדרמטית של קרי, אשר בה יציג, בעוד זמן קצר, את הבסיס המוגדר להמשך המו"מ. המטרה האמריקנית היא להציג נייר משמעותי, אשר יצדיק בעיני הפלסטינים את דחיית תאריך היעד לתום המו"מ בעוד כשנה עד להגעה אל הסכם השלום (לצד הסכמתם השקטה להגבלה לא מוחלטת בהיקף הבנייה מעבר לקו הירוק), וזאת - כאשר נתניהו אינו פורש מן המו"מ בגלל קביעות שאין הוא יכול לחיות איתן, אפילו אם אינו חייב לחתום עליהן. ברור לקרי שבעקבות המסמך שלו יהיה שינוי בקואליציה הממשלתית בישראל, גם אם זו אינה מטרה מרכזית בעיניו. זו עשויה להיות תרומה, לדעתו, לכך שחודשי המו"מ הבאים יהיו נוחים יותר מאלה שחלפו. הוא מבקש להסכים מראש להתייחסות המדויקת של הצדדים: אם יאמרו כי הם "רושמים לפניהם" את העמדה האמריקנית ומכבדים אותה, אך יפעלו בהמשך הדרך כדי להביא להסכמות שונות מכך בתחומים מסוימים, או שיציגו שורה ארוכה של הסתייגויות ספציפיות, אשר יהפכו את הנייר של קרי למסמך פתטי לא פחות מ"מפת הדרכים" של ג'ורג' בוש.

יכול מאוד להיות שכל צד מקווה כי זולתו הוא שישבור את הכלים, כדי להוכיח לעולם מיהו הסרבן האמיתי, אבל זה עלול להיות רווח תקשורתי והפסד מהותי. האתגר שלנו ושל הפלסטינים הוא להבין שהנייר (המאוד בלתי מפתיע) הוא הפתרון הסביר היחיד למי שמעדיף הסכם על פני מהלכים חד?צדדיים. זהו האינטרס הלאומי שלנו, כדי להבטיח כי לא תהיה כאן מדינה אחת לשני עמים, אשר יריבו ביניהם עד סוף הדורות על הסטטיסטיקה המדויקת של רוב ומיעוט. זהו רגע שבו "המחנה הלאומי" ניצב בפני הצומת הקריטי: אם הלאומיות היהודית משמעותה הישארות בכל מקום בארץ ישראל השלמה, או שהיא הבטחת מדינה יהודית ודמוקרטית, אשר היא, בירתה (הגדולה מאז ומעולם) וגבולותיה מוכרים, לראשונה מאז הקמתה, על ידי העולם כולו, כולל ארה"ב (בעלת בריתנו שמעולם לא העבירה את שגרירותה לירושלים) ומדינות האיסלאם ובהן - מדינות הליגה הערבית.

אין זה רגע קל, בייחוד לאנשים שכל ימיהם הבוגרים הטיפו למשהו הפוך, אבל זהו רגע משמעותי שבו נבחנת הנהגה אחראית.