חופש הביטוי הוא ערך מקודש בדמוקרטיה, וראוי להגן עליו מכל משמר. מבחן חופש הביטוי הוא דווקא כאשר מדובר בהבעת דעות קיצוניות ואף כאלו המעוררות סלידה. ראוי לגנות אותן, להוקיע אותן - אך לאפשר את השמעתן. ואולם לחופש הביטוי, שהדיון על אודותיו התחדש בימים האחרונים בעקבות פרשת המורה מטבעון, יש גם צד נוסף - חופש הבחירה. כאזרח, יש לי החופש לבחור אם לקרוא מאמר, אם לשמוע הרצאה, אם להאזין לראיון עם אדם זה או אחר. יש לי חופש הזפזופ ואף כפתור אדום בשלט, שבאמצעותו אני רשאי לכבות את הטלוויזיה אם בחרתי שלא לשמוע דעה כלשהי.
לא כן, כאשר מדובר במערכת החינוך. אין זו מערכת דמוקרטית מעיקרה, והתלמידים הם קהל שבוי. יש היררכיה בין מורה לתלמיד. התלמיד אינו יכול לזפזפ כשהמורה שלו אומר דברים שהוא אינו רוצה לשמוע, הוא אינו יכול להעביר תחנה וגם לא ללחוץ על כפתור אדום בשלט כאשר הדברים אינם תואמים את עמדותיו. הוא חייב בנוכחות בכיתה ונבחן אצל המורה שגם קובע את הציון שלו, ציון שיכול להשפיע על חייו ועל עתידו. המורה מבוגר יותר מהתלמיד, משכיל יותר ונחשב כמקור הידע בכיתה. המורה הוא האוטוריטה בכיתה.
לכן חופש הביטוי של מורה בבית הספר אינו יכול להיות בלתי מוגבל. הוא צריך להיות מוגבל בעיקר באחריות המחנך, במשמעת העצמית שלו, אך גם ברגולציה של משרד החינוך.
ראוי לעודד את התלמידים למעורבות ציבורית, לעניין בפוליטיקה, לבטא את עמדתם. ראוי לקיים בכיתה דיונים פוליטיים. תפקידו של המורה לאפשר זאת, לתת מקום לביטוי עמדות התלמידים, לעודד ויכוח ער, ביקורתי והגון. מן הראוי שהמורה יצמצם את מקומו בדיון כזה, ואם הוא מחליט להביע דעה - לעשות זאת ברגישות, באחריות ותוך כדי הבהרה שזו עמדה פרטית, שאין לה כל עדיפות על כל עמדה אחרת שנשמעה בדיון.
ואולם האם כל דעה של מורה יכולה להיות מקובלת במערכת החינוך? האם דעות רדיקליות של מורה, החורגות ממערכת הערכים של מערכת החינוך ושל מדינת ישראל, יכולות להיחשב לגיטימיות?
מה עם דוגמה אישית?
בשום אופן לא הייתי מוכן לקבל מצב שבו מורה ילמד את ילדיי (או ילדים אחרים) יהדות ברוח ספר התועבה "תורת המלך". בית ספר ממלכתי בישראל אינו יכול לאפשר בתוכו חינוך כהניסטי וגזעני. באותה מידה, אין מקום בבית הספר לחינוך אנטי ציוני.
בשום אופן לא הייתי מוכן להשלים עם מורה שילמד שהציונות היא תנועה קולוניאליסטית וגזענית, שאין מקום למדינה יהודית, שיש סתירה בין מדינה יהודית למדינה דמוקרטית, שקיומה של מדינת ישראל הוא עוול. אין מקום במערכת החינוך למורים התומכים ב"תג מחיר" ולא למורים התומכים במסרים של "זוכרות". אין מקום למורים עם האידיאולוגיה של איתמר בן?גביר, אך גם לא עם האידיאולוגיה של גדעון לוי.
ואולם כדי לקבוע מה לא, יש לקבוע, בראש ובראשונה, מה כן; מהם הערכים שעליהם מערכת החינוך במדינת ישראל מחנכת את התלמידים. על מערכת החינוך לחנך על ערכי הציונות והדמוקרטיה. כאשר אני מדבר על ערכי הציונות, איני מתכוון לגישה פוליטית מסוימת, אלא למגוון הרחב, לספקטרום הדעות הגדול שבין קצה השמאל הציוני לקצה הימין הציוני. ישראל היא מדינה יהודית דמוקרטית, ויש לחנך את התלמידים ברוח זו. יש לחנך את התלמידים לתרום לחברה ולמדינה ולשרת שירות משמעותי בצה"ל כחלק בלתי נפרד מהחברה.
אדם ישר שאינו מאמין בערכים הללו ובאורח חייו אינו מגלה דוגמה אישית (למשל, משתמט משירות בצה"ל, מתוך בחירה) לא יבחר ללמד במערכת החינוך הישראלית. ואם אינו אדם ישר, ממילא אינו ראוי להיות מחנך.