עוצמת הכאב האישי באושוויץ

כאשר התבוננתי בנעליים, מבעד למחסום הזכוכית, כאשר שוטטו העיניים לעבר השמות על המזוודות המפורקות שבעליהן נשרפו, התרגשתי. לכל מזוודה יש שם. לכל זוג נעליים, או לכל נעל יחידה, היתה כף רגל, שהיתה לאפר המפוזר עדיין מתחת למרבצי השלג בשבילי מחנות אושוויץ?בירקנאו.

כאשר הצטופפו האורחים הרבים, ובהם גם חברי הכנסת, מתחת לכתובת הנודעת, בגרמנית, "העבודה משחררת", לא חשתי בנוח, אף שחולשתי גברה גם בי ואף אני הנצחתי את עצמי ניצב מתחת למה שהיה השער, הפתוח לרווחה, לגיהינום. אין מה לומר, אתר מחנה המוות היה לאתר תיירות מבוקש, ואת זאת אפשר להסיק ממספר האוטובוסים לתיירים החונים במגרש החניה. קשה היה לי גם להתרגש למראה הצריפים וגדרות התיל, וזאת בעת השיטוט המודרך באושוויץ, הביקור השלישי שלי במקום. מדוע? דומה כי תחושות הכאב האמיתיות והכנות ביותר, הנובעות ממעמקי הנפש, אינן יכולות לדור בחברותא ממלמלת, בייחוד כאשר אתה מוקף בעשרות מבקרים אחרים, יהיו אשר יהיו.

מתי כן התרגשתי? בביתן מספר 27, המכונה "הביתן היהודי". בצנעה, אך גם באסתטיקה, עוצב הביתן המספר את כל הסיפור: לאו דווקא צילומי האסירים, אלא הקלטות. למשל, קולות ראשי הרייך שנאומיהם התקינו את התשתית למה שיהיו למפעלי מוות. בביתן 27 אתה יכול להתייחד עם השואה באורח האישי ביותר: מצאתי שם את שמות בני משפחתנו שנספו. ראיתי את האותיות בשחור?לבן. זה היה המפגש הכן ביותר עם סבתא מנוחה שראתה אותי רק כתינוק. זה היה המפגש שלי עם אושוויץ. כל אחד ו"אחוזת הקבר" המשפחתית שלו. זו ה"אחוזה", שמצויה בביתן 27, אך רחוקה אלפי מילין מניו יורק או מחדרה, למשל. רחוקה, אך קרובה, ממש כשם שאנו מעבירים את האצבעות על האותיות החקוקות על מצבות האבן של יקירינו בבית העלמין.

את אורי אריאל, עטוף בטלית ששרדה את אושוויץ, אומר "קדיש", הייתי רוצה לראות מעט אחרת, בהשוואה למה שראינו בבירקנאו. הנה, כך אני מדמיין לעצמי: אני מסתתר ומציץ בגניבה כיצד אדם לא קשיש, חבוש כיפה סרוגה, עומד בדד, ליד מסילת הברזל המושלגת, וקורא מספר התפילה את "קדיש" ואת "אל מלא רחמים". הוא לא רואה אותי, אבל גם עשרות מצלמות לא מחדדות את המיקוד לטלית של אריאל. ועוד אני רואה, רק בדמיוני: אריאל שב לבירקנאו, עטוף בטלית, ואומר את ה"קדיש", ויעמוד דומם, והוא מתייחד, לא מונצח, עם יקיריו.

אכן, איני מטיל ספק בכוונתם של מי שהגו את הרעיון והזרימו חלק ניכר מן המימון לביקורם של חברי הכנסת באושוויץ. הכוונה היתה טהורה: להפגין מעין ריבונות יהודית, ישראלית, במחנה המוות. מי שהחליט כי למטרה זו הוא מוכן לשלשל ממון רב, הפגין נדיבות אדירה כלפי חברי הכנסת וניצולי השואה. בשנה הבאה יציינו 70 שנה לשחרור אושוויץ בידי הצבא האדום. שנה למחשבה: כיצד להפוך את אושוויץ למקום התייחדות, כזו שתכלול בעיקרה את ה"יזכור" האישי וגם את לקח אושוויץ הערכי, שכל עם ומדינה עדיין חייבים להסיק ולממש בנסיבות שבהן הם מתקיימים.

הכותב היה אורח הכנסת במסע לאושוויץ