שחר רוזנברג חלם "לשתות כוס מיץ תפוזים גדולה במנאלי" שבהודו אחרי שחרורו, אבל נהרג באסון המסוקים. מאז, אני, אביו אריה מגשים את חלומו: יוצא למסעות ברחבי העולם ומספר על כך לחיילים צעירים ולתלמידים. למסעות אלה אני קורא "לראות בעיני עיניו".
הוזמנתי לשאת דברים בפני חיילי היחידה בה שרת שחר עד נפילתו. יום שישי, בחדר ההנצחה הבסיסי ממתינים עשרות חיילים ואני מתנהל בכבדות לכיוונם, בראשי מחשבות שונות: מה אספר לצעירים הללו? אפתח בתיאור ההתרסקות. ב-4 בפברואר שנת 1997, שתי דקות לפני השעה 19.00, שני מסוקי יסעור חגים בחושך מוחלט, כשעל סיפונם 73 לוחמים מיחידות עילית של צה"ל בתוך סופה איומה של גשמים וברד. הטייסים ממתינים לאישור כניסה ללבנון מהבקרה האווירית. לפתע מתנגשים שני המסוקים ומתרסקים מטה אל ארץ פלגי מים, ליד הישובים דפנה ושאר ישוב, אף אחד מהלוחמים לא שרד את התאונה. בין הנספים גם שחר, בננו הצעיר .
אלפי קילומטרים משאר ישוב
באותו המועד אני נמצא מרחק אלפי קילומטרים מאצבע הגליל - בדרומה של ארגנטינה, שם קיבלתי ההודעה על נפילתו של הבן. חלפו להם מספר שעות עד שאיתרתי את דבורה רעייתי בשדה תעופה בברזיל כדי לבשר לה: שחר בננו נהרג.
ואולי אספר להם על הולדתו של הבן הצעיר שלנו בבית החולים קפלן ברחובות? על אותו מום שהתגלה בלבו שלימים כמעט ומנע ממנו להתגייס. שללא חתימתנו הרי שלא היו מגייסים אותו לצה"ל ואז ייתכן שעוד היה עמנו היום. תמיד בקטע הזה מתרוממת בביישנות אצבע של חייל ושאלה הנשאלת: "האם הייתם חותמים לו גם היום?". מה עונים לשאלה שכזו? כן, ודאי. ואולי אם לא היינו חותמים - בננו היה חי?
73 לוחמי צה"ל, מחטיבת הנח"ל, צוות האוויר ויחידות נוספות נספו בתאונת המסוקים מעל עמק החולה. מסוק אחד התרסק במושב שאר ישוב והשני בשדה ליד קיבוץ דפנה. האסון הגביר את התמיכה הציבורית לפינוי צה"ל מרצועת הביטחון שבדרום לבנון, מהלך שהושלם בשנת 2000.