לא כך פיללו המצרים לציין שלוש שנים למהפכת תחריר. הם חשבו על הרבה דברים יפים, ובעיקר על עתיד ורוד, על צמיחה מחודשת, על רווחה ועל דמוקרטיה. בעיקר על דמוקרטיה.
העולם כולו חגג עם מצרים ב?2011. העולם כולו התרגש מהמודל המצרי. התקשורת העולמית השתוממה מהשינוי המהיר במדינה ערבית בת 85 מיליון תושבים. היו הרבה סיבות לדאגה, אבל העולם מעדיף לחגוג, לא לדאוג.
ואמנם אחרי שמובארק הלך, העתיד הוורוד התנפץ והכאוס השתלט על ארץ הנילוס. מאז מצרים מחפשת כיוון, כל כיוון אפשרי. הדמוקרטיה המובטחת התחלפה בשלטון מזוקן, שלא החזיק מעמד יותר משנה (מוחמד מורסי).
המצרים הנבוכים הבינו שהישועה לא תבוא מהליברלים השבריריים וחסרי הגב והתשתית, גיבורי המהפכה, ובטח לא מ"האחים" הדורסניים, ולכן חזרו למתכון הישן והטוב של פעם: הצבא. מי היה מאמין שכיכר תחריר, זו שאותה שמעתי יותר מפעם דורשת את הסתלקותו של גנרל (טנטאווי), תובעת גנרל אחר (א?סיסי) למשרת הנשיא הבא של מצרים?
מצרים לא דמיינה בתסריט הכי שחור שלה כי ביום החג לציון שלוש השנים למהפכת תחריר היא תהיה עדה לסידרת פיגועים של תנועות סלפיות ולמהומות דמים ברחבי המדינה. אין ספק כי הסלפים מצד אחד והאחים מצד אחר, גיבורי הבחירות החופשיות הראשונות של מצרים (לפרלמנט ולנשיאות), תובעים את המגיע להם - השלטון. העם דרש דמוקרטיה, העם קיבל בחירות. אלא שהקלפי השיבה את מצרים למאה השביעית, לא לתקופת הנאורות.
המצרים כבר לא חולמים היום על דמוקרטיה, כי אם על יציבות. הם מקווים כי א?סיסי יצליח לשים סוף למצב החמור שאליו נקלעה מצרים, עם כלכלה קורסת, השקעות שלא מגיעות וכמעט אפס תיירים.
מהפכת תחריר נגזלה מהעם המצרי פעמיים. לא פלא שהיום המילה דמוקרטיה משעשעת - מה שהם רוצים זו יציבות. ומי מסוגל היום לספק אותה טוב יותר לעם מהצבא המצרי?