פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      הסרבנים שגוועו ברעב כדי להציל יהודים בשואה

      בשלהי המלחמה העולמית התגייסו 36 סרבני מצפון אמריקנים לניסוי שבחן כיצד יאכילו מיליוני רעבים באירופה. במשך חודשים ניזונו מכרוב ולפת ונפלו לדיכאון, אך מעולם לא התחרטו

      "איך זה מרגיש לגווע? משהו כזה: אני רעב. אני כל הזמן רעב. לא הרעב שמרגישים כשמפספסים ארוחת צהריים, אלא זעקה מתמשכת של הגוף למזון. לפרקים אני כמעט מצליח לשכוח מזה, אבל שום דבר לא מחזיק את המחשבה שלי להרבה זמן".

      היה זה פרנקלין דלאנו רוזוולט, נשיאה ה-32 של ארצות הברית, שאמר באחד הנאומים לאומה במלחמת העולם השנייה: "בכל ההיסטוריה האנושית לא הייתה מלחמה שבה האומץ, העמידה והנאמנות של האזרחים היו חיוניים כל כך". ואכן, 16 מיליון מאזרחיו השתתפו במלחמה הרחק מהמולדת, ומיליונים נוספים גויסו לתפקידים שונים מבלי שנדרשו לעזוב את היבשת. אולם למעלה מ-44 אלף גברים סירבו ליישר קו עם הדעה הציבורית הרווחת באותם ימים לפיה מדובר במלחמה שאין מוצדקת ממנה, והצהירו על עצמם כסרבני מצפון. במסדרונות הממשל בוושינגטון כינו אותם "משתמטים", "מדוזות" ו"תולעים".

      הם רצו לתרום, אבל לא הסכימו להרוג. הם ראו את אחיהם יוצאים לשדות הקרב וקראו על הטבח שמתחולל באירופה, וחיפשו דרך משלהם לתת יד למאמץ המלחמתי. הזדמנות כזאת נקרתה ב-1944, בדמות מנשר ועליו תמונה של ילדים רעבים עם צלחות ריקות. "האם תסכים להיות רעב כדי שהם יאכלו טוב יותר?", אתגרה הכותרת. כך החל הגיוס לאחד המחקרים המעניינים של אותה התקופה, שאין ספק כי לא היה מאושר כיום בוועדת הלסינקי לניסויים בבני אדם.

      ניסוי הרעבה באוניברסיטת מינסוטה (צילום מסך , youtube.com)
      חלק מהמשתתפים רצו על ההליכון עד שהתמוטטו. משתתפים בניסוי (צילום מסך)

      באירופה גוועו המונים ברעב, והצבא האמריקני ביקש לדעת מה תהיה הדרך הטובה ביותר להאכיל אותם לכשייכבשו המחנות. אנסל קיז, מדען מאוניברסיטת מינסוטה, נרתם למשימה והחליט לחקור זאת על כמה עשרות גברים בריאים. מאות סרבני מצפון נענו למנשר והגישו מועמדות לניסוי. מתוכם נבחרו 36 בלבד, ל"ו יחידי סגולה שבששת החודשים הבאים עתידים היו ללמוד על בשרם ההולך ומצטמק רעב מהו. "רציתי להזדהות עם הסבל שנחווה בעולם באותם ימים", סיפר לאחרונה מרשל סאטון, אז בן 26, לרשת BBC. "רציתי לעשות משהו עבור החברה, לשים את עצמי קצת בסכנה. הרגשתי בר-מזל שאני שם".

      לקנא ביונים השמנות

      בנובמבר 1944 יצא הניסוי לדרך. בשלושת החודשים הראשונים אכלו המשתתפים כרגיל, נשקלו ונמדדו באופן קבוע. אחר כך החל קיצוץ משמעותי בכמויות. שתי ארוחות ביום, 1,570 קלוריות בסך הכול. ביום אחד כללה הארוחה כרוב, לפת וחצי כוס חלב. באחר היא הורכבה מלחם מלא וקטניות או תפוחי אדמה. חלב ובשר היה קשה למצוא שם. המטרה הייתה ברורה: לדמות את תזונתם של הגברים לזו של הרעבים שמעבר לים.

      על מנת שיאבדו ממשקלם כפי שדרש המחקר, לא היה די בכך שיאכלו במשורה: הם התבקשו להוציא מדי יום כאלף קלוריות יותר משצרכו, ולשם כך הלכו או רצו על הליכון 36 קילומטרים בכל שבוע, לעתים עד שהתמוטטו. התסמינים הגופניים והפסיכולוגיים לא איחרו לבוא: המשתתפים איבדו בהדרגה כרבע ממשקל גופם, ואתו גם את שמחת החיים והסבלנות – אלה התחלפו בעצבנות ודכדוך. "כשמשהו טוב קרה התפוצצנו מאושר, אבל ברגעי הפסימיות היינו מדוכאים מאוד", שחזר סאטון, בן 95 כיום. רבים מהם סבלו מאנמיה, אפאתיה ותשישות. הצלעות שלהם הפכו בולטות, כמעט כמו אלה של קורבנות הטירוף הנאצי באירופה. רק שלושה נשרו מהמחקר בעיצומו, לאחר ש"הגניבו" אוכל ולא הצליחו לאבד משקל בדומה לחבריהם.

      צפו בסרטון על ניסוי ההרעבה

      הארוחות המשותפות במזנון של אוניברסיטת מינסוטה הפכו לאירוע מסעיר מבחינה רגשית. חלק מהמשתתפים לא יכלו לשאת את הצורך הבלתי מסופק במזון, והעדיפו לבלוע בחטף את מה שהוגש להם ולהסתלק. אחרים ניסו להאריך עד כמה שניתן את רגעי האושר הצרוף שבהם הכניסו לפה פיסת לחם או ירק שורש מבושל. "אכלתי מה שנתנו לי תוך שלוש דקות ויצאתי משם, לא רציתי להישאר", נזכר סאטון. משתתף אחר תיאר ביומנו: "אני מחכה לארוחה. כשהיא מגיעה, אני אוכל לאט ומנסה שהאוכל יימשך זמן רב ככל הניתן. התפריט לעולם אינו מונוטוני, גם אם הוא זהה בכל יום. זה אוכל, וכל אוכל הוא טעים. אפילו חתיכות לחם מלוכלכות ברחוב מעוררות תיאבון, ואני מקנא ביונים השמנות שמלקטות אותן".

      מצבם הגופני של הגברים הפך ירוד כל כך, עד כדי שסיפק סצנות מעוררות גיחוך. הנרי שולברג, שהשתתף בניסוי, נזכר שנים אחר כך בערב אחד בתקופת המחקר שבו יצא לסרט עם בחורה שהכיר. "בדרך הביתה אמרתי לה, 'אם תוקפת אותנו חבורה של בריונים, רוצי כאילו אין מחר כי אני חלש מכדי לעזור לך". ג'יי גארנר, משתתף אחר, נהיה חלש כל כך כתוצאה מהרעב עד שלא הצליח לפתוח את הדלתות הכבדות של ספריית האוניברסיטה. "נאלצתי להמתין עד שאיזו חמודה קטנה באה ופתחה אותן", סיפר. אותו גארנר העיד כי באחד הימים בלס לא פחות מ-18 חפיסות מסטיקים בשל התשוקה העזה לסוכר, טרם הוגבלו המשתתפים לשתי חפיסות בלבד.

      אין משיחין בשעת הסעודה

      ואז, יום אחד, הסבל בא אל קצו. בחודשים האחרונים של המחקר גדלו כמויות המזון לאט-לאט, והגברים החלו לשוב לאיתנם בהדרגה. הם חולקו לכמה קבוצות, ואלה קיבלו סוגי מזון שונים והקצבה שונה של קלוריות, גם כן לצרכים מחקריים. חודשים רבים, אם לא שנים, חלפו עד שהם חזרו לעצמם באופן מלא. ביום שבו עזב סאטון את אוניברסיטת מינסוטה, עלה על אוטובוס לשיקגו. "בכל פעם שהנהג עצר קניתי שתי כוסות מילקשייק, והעולם היה פתאום מקום נפלא. הייתה לי הרגשה נהדרת שיש לי את כל המזון שרציתי, אבל לא היה לי כוח. הייתי שמח כל כך ואכלתי, אבל לא הייתי רגיל".

      אסירים יהודים ממוצא פולני ורוסי במחנה הריכוז בוכנוואלד עם שחרורו. גרמניה, אפריל 1945 (צילום מסך , יוטיוב)
      לקראת סוף הניסוי החלו להיחשף ממדי הזוועה. ניצולים יהודי במחנה הריכוז בוכנוואלד בגרמניה, אחרי שחרורו באפריל 1945 (צילום: AP)

      הניסוי עדיין מצוטט במחקרים אקדמיים רבים העוסקים בתזונה ובהפרעות אכילה, אולם היו שאמרו כי התחיל מאוחר מדי. לקראת סיומו החלו הצבא האדום ובעלות הברית לשחרר את מחנות הריכוז וההשמדה הנאציים בזה אחר זה, וממדי הזוועה של הרצח וההרעבה נחשפו.

      עם זאת, ב-1946 פורסם ספר הדרכה לעובדי סיוע ושמו "גברים ורעב" (Men and Hunger), ובו הנחיות כיצד להתמודד עם אנשים הנתונים במצוקה מסוג זה – להימנע מעימותים, לעשות פעילויות שמחות בימים של מזג אוויר קודר ולא להפריע בשעת האוכל היקרה כל כך: "הרעב מגביר את הצורך בפרטיות ובשקט. רעש על סוגיו מהווה מטרד, בפרט בזמן הארוחות".

      באשר לסרבני המצפון שצעדו על קיבתם הלכה למעשה, מתברר כי על אף הסבל הרב, לא הייתה להם טיפה של ביקורת. ב-2003 ו-2004 ראיינה חוקרת אמריקנית את 18 המשתתפים שנותרו בחיים, והם כולם הביעו סיפוק וגאווה על הניסוי. אגב, רק אחד מהם היה יהודי – מקס קמפלמן. הוא התקשה להשיב לשאלה כיצד המשיך לדבוק באידיאולוגיה הפציפיסטית לנוכח הרצח ההמוני של בני עמו על אדמת אירופה.