חופש הביטוי אינו נגמר היכן שמתחיל הצבא

המורה אדם ורטה עורר סערה כאשר הביע את דעתו בכיתה לפיה במקרים מסוימים צה"ל פועל באופן לא מוסרי. פרופ' חצרוני סבור שלא היה בכך פסול, אבל גם לא הרבה תועלת

  • הוראה
פרופ' אמיר חצרוני

מאמר שפרסם כאן עומר דוסטרי, שהוא – גילוי נאות – סטודנט שלי לשעבר– תמך בפיטורי המורה אדם ורטה אשר הביע דעות "אנטי-ציוניות" בשיעור בתיכון. דוסטרי מנמק שזה אמנם לא דבר רע שמורה יביע דעות, אפילו אם הן נוטות שמאלה ואפילו אם הן נאמרות במהלך השיעור, אבל לא כשהן מטילות דופי בעצם קיומה של המדינה הציונית, ובוודאי לא כשהן מרמזות לתלמידים שהשירות בצה"ל איננו חוויה מומלצת.

דוסטרי טועה פעמיים. ראשית, חופש הביטוי איננו נגמר איפה שמסתיימת הציונות או איפה שמתחיל הצבא. חופש הביטוי הוא הזכות לומר את מה שלא נעים לשמוע ולא את מה שזוכה להסכמה מקיר לקיר. כשמשטר מחוקק חוקים על גבול הפשיזם לפיהם חרם פוליטי לגיטימי הוא עבירה, כשהצבא והשירותים החשאיים הם כמעט מדינה בתוך מדינה, קל מאוד לצעוק "כל הכבוד לצה"ל", וצריך לא מעט אומץ כדי ללחוש ששירות חובה של שלוש שנים במדינה שמשתמשת בצבאה למטרות פוליטיות איננו דבר מובן מאליו. מומלץ לתומכי הימין לקרוא את פסק דינו של בג"ץ בעניינו של ישראל אלדד (מפקד הלח"י ואבא של אריה) כאשר עתר במטרה למנוע את פיטוריו ממשרתו כמורה לתנ"ך בגלל עמדות מסיתות נגד הצבא: "גם אם דעותיו של אזרח פסולות, חייו אינם הפקר ודמו אינו מותר. אין נועלים בפניו שערי פרנסה ואין יורדים לחייו בדרך אדמיניסטרטיבית".

אבל – וכאן הטעות השנייה של דוסטרי – מקומם של דיונים פוליטיים על הכיבוש והמוסר של צה"ל איננו בשיעור בבית ספר אלא בעיתונים, בטלוויזיה, ברדיו, באינטרנט ובשיחות סלון. כל שרי החינוך בעשורים האחרונים ביקשו לחזק את מה שהם כינו "חינוך לערכים": אצל חובשי הכיפה כמו הזבולונים המר ואורלב מדובר היה בדת ומורשת אבות; אצל השמאלנים כמו יולי תמיר הדגש היה על סוציאליזם; שרי חינוך ימניים כמו גדעון סער כפו על תלמידים לבקר במערת המכפלה ולהתרשם לטובה מההתנחלויות; שרים הזויים – כמו הנוכחי – מבקשים לעודד סתם ערכים "טובים" ולמנות לכל בית ספר "רועה רוחני". ואולם, תלמידים אינם כבשים. הם לא צריכים רב, רועה, ואפילו לא דובר של בצלם בשביל לדעת מה טוב ומה רע - כי טוב ורע זה עניין של השקפה. יש מי שחושבים שטוב להתנדב ליחידה קרבית. אחרים מאמינים שטוב להפגין בבילעין. אני סבור שגם התנדבות ליחידה קרבית וגם הפגנות בבילעין הן בזבוז זמן, ועדיף להתמקד בלצבור הרבה כסף ליום סגריר. כל אחד מאתנו צודק מנקודת מבטו.

לשים גבולות למורים - דעה הפוכה

טוב לדעת (מקודם)

בשל ביקוש גובר לטיפול יעיל בכאבים: בי-קיור לייזר במבצע מיוחד

לכתבה המלאה

פירות הבאושים נקטפים באקדמיה

כשמנסים לדחוף בכוח אידיאולוגיה פוליטית לשיעור אנגלית, מתמטיקה או דקדוק התוצאה היא תלמידים שלא יודעים אנגלית, מתקשים במתמטיקה ועושים טעויות כתיב מביכות. גדל פה דור של בורים שאין להם מושג קלוש מה ההבדל בין סדרה חשבונית לסדרה הנדסית (כי אלגברה זה לחנונים), שלא מבחינים בין גרמניה של ביסמארק לגרמניה של היטלר (מכיוון שכל הגרמנים אנטישמים), ולא יודעים שבנגלדש ופקיסטן זה לא אותו דבר (שהרי כולם הודים שמכינים אוכל חריף אבל לא נותנים ויזה לישראלים). מאידך, אותם צעירים יודעים מצוין לדקלם על ציונות ופוסט-ציונות, מקשקשים שוטף על פמיניזם, שוביניזם ומגדר, מברברים בלי הרף על רב-תרבותיות, עם נבחר ו"צדק" חברתי, וגם משוכנעים שאם השטויות הללו נכללות בתוכנית הלימודים – אז הן בטח מדעיות.

את פירות הבאושים של הפוליטיזציה של לימודי התיכון אנחנו קוטפים באקדמיה. לפני שנתיים עלתה לכותרות המחלקה לממשל באוניברסיטת בן גוריון, כאשר התברר שכמעט כל המרצים שם בעלי עמדות אנטי-ציוניות ומלמדים קורסים ברוח עמדותיהם. חוד החנית של הימין, תנועת "אם תרצו", התרעמו, אבל במקום להציע גירושין בין האקדמיה לפוליטיקה הם דרשו לפטר מרצים שמאלנים ולהחליף אותם במרצים ימניים שילמדו קורסים פרו-ציוניים.

מי שדורשים לאזן שמאלנות באוניברסיטה הם גם כמובן מי שבטוחים שבית הספר נועד להכשיר את המחזור הבא של סיירת גולני. מי שמתעקשים לדחוף לפרונט האקדמי את הנכ?בה מאמינים שבית הספר צריך להכשיר סרבני גיוס. לתלמידים שרוצים לרכוש ידע אובייקטיבי וללמוד איך למצוא אינפורמציה ללא הטיות מומלץ בחום להתרחק גם ממורים כאלה וגם ממורים כאלה.

הכותב הוא פרופסור לתקשורת באוניברסיטת אריאל. המאמר מייצג את דעותיו ולא את עמדת האוניברסיטה.

מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו למייל op-ed@walla.net.il

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully