לאחרונה, עם עלייתו של נושא בחירת נשיא המדינה החדש לסדר היום, עלתה שוב ההצעה להפקיע מהכנסת את תהליך הבחירה ולהעבירה להכרעת העם. יש בהצעה זו מזיגה של חוסר הבנה בתפקידיה ובסמכויותיה של הכנסת ופופוליזם זול שנועד לתקוף את הפוליטיקאים ולהשחיר את פניהם.
הכנסת, המונה 120 חברים, נבחרה על ידי העם. רק לפני שנה הלכו 3.833 מיליון ישראלים (67.7 אחוזים מבעלי זכות הבחירה) לקלפיות כדי להצביע במסגרת ההליך הדמוקרטי של הבחירות, ובכך הפקידו בידי הכנסת, שבחרה את הממשלה, את ניהול כל ענייני המדינה. בין העניינים הללו - גם בחירת הנשיא.
ידידי יעקב אחימאיר כתב (מדור הדעות, "ישראל היום", 19.1) כי "מעשה ההצבעה החשאית לבחירת נשיא המדינה מופקע מאיתנו, האזרחים. אנו יכולים להשתתף בהכרעה בשאלה איזו מפלגה ואיזה מנהיג יהיה ראש הממשלה הבא, אבל אין לנו, האזרחים, כל קמצוץ של השפעה, ולו באופן מזערי, בנוגע לנשיא הבא".
אני יכול להצביע על אלף דוגמאות אחרות לנושאים חשובים שעל סדר יומנו שבהם הכנסת היא המכריעה - החל מהעלאת מסים בתחומים שונים ושינוי שיטת הממשל בארץ ועד אורך תקופת חופשת הלידה וגודל קצבאות הילדים והזיקנה. הכנסת היא בראש ובראשונה רשות מחוקקת, אך יש לה גם סמכויות רבות אחרות מעבר לחקיקה, ובחירת הנשיא, מבקר המדינה ונציגיה בוועדה לבחירת שופטים ובחירת דיינים היא רק חלק קטן מהן.
יש משהו מרגיז וגם לא הגון להתייחס לכל מה שהפוליטיקאים עוסקים בו כמכוער, וליצור את הרושם שכל השרים והח"כים הם רמאים ונוכלים שכל משימתם בחיים היא להונות את הציבור. זו טענה שאין לה יסוד. כמי ששוהה בכנסת בתוקף תפקידי העיתונאי עשרות שעות בכל שבוע ומשוחח עם השרים ועם הח"כים, אני יכול להעיד שמרביתם אנשים הגונים, חלקם מוכשרים יותר ופחות, חלקם חרוצים יותר ופחות, אבל אין להטיל דופי ביושר של מרביתם. הם המראה של העם לטוב ולרע.
לכן, אין כל היגיון להפקיע מהכנסת את הסמכות לבחור את נשיא המדינה ולהעבירה להכרעת העם. אגב, אילו היו מעבירים את ההכרעה לעם, אין שום ביטחון שהיה נבחר מועמד טוב יותר מזה שייבחר על ידי הכנסת. נכון, אי אפשר להיתמם וכולנו אמנם יודעים שגם לבחירות החשאיות לנשיאות משתרבבים מפעם לפעם דילים, אך האם בבחירות לכנסת אין "קבלני קולות" או "חמולות" שמישהו מכוון ומדריך אותם כיצד להצביע? מי מבטיח לנו שבבחירות כאלה לא יהיו זיופים כפי שנחשפו לאחרונה בבחירות לעיריית בית שמש?
יתרה מזו, ההיסטוריה מוכיחה שבפעמיים שבהן בחרה הכנסת אנשי מדע לנשיאות (פרופ' חיים ויצמן ופרופ' אפרים קציר), הבחירה לא היתה מוצלחת כל כך, בלשון המעטה, והם לא היו נשיאים שהתחבבו על העם. פרופ' קציר אף זכור כמי שהאשים את כולנו ("כולנו אשמים") בכישלון המחפיר של ההנהגה במלחמת יום הכיפורים. לעומת זאת, בל נשכח שהכנסת, היא ולא אחרת, בחרה נשיאי מדינה אהודים (וחלקם אף אהובים) מאוד, ובהם יצחק בן?צבי, יצחק נבון, חיים הרצוג ושמעון פרס.