מועמדותו של חתן פרס נובל פרופ' דן שכטמן לתפקיד נשיא המדינה צוברת הרבה חסידים ו"לייקים" במדיה החברתית. מפאת כבודו של המדען לא נגיד "חסידים שוטים" אבל כיוון שמדובר בכהונה של האזרח מספר אחד, קיימת חובה לאתגר את המתלהבים מהרעיון לבחור נשיא שאינו פוליטיקאי ולטעון שאם הדמוקרטיה שלנו חפצת חיים היא, אזי צריך לרדת, ומהר מאוד, מהרעיון הלא נכון, שלא לומר הבלתי תקין, מבחינה דמוקרטית. וכדי שנוכל לדון בטיעונים שלהלן ברצינות נבהיר כי שלילת ההצעה אינה לגופו של פרופ' שכטמן אלא לטובת מהותה של דמוקרטיה בריאה.
ההצעה למנות לנשיא אישיות שאינה מהתחום הפוליטי-מפלגתי מפחידה. ומדוע? כיוון שבליבת הרעיון הקלוקל חבויה הנחה, עם רייטינג מבהיל, שהמפלגות, הפוליטיקה והמשחק הפוליטי בכללותו הם ענין לאנשים בינוניים, שלא לומר מושחתים. זאת נקודת מבט חלולה שצריכה להדיר שינה מכל אזרח ובעיני סוציולוגים פוליטיים רבים היא כבר מזמן חלום בלהות. מדוע? כיוון שהפוליטיקה והמשחק הפוליטי הם ציפור נפשה של כל חברה דמוקרטית בריאה. המפלגות והפוליטיקה, וגם הפוליטיקאים, הם ערוץ התיווך בין ההמון לבין המנהיגות. הפוליטיקה היא זאת שמאפשרת ניעות (מוביליות) פוליטית וניעות בין-מעמדית. המשחק הפוליטי הוא הכלי שמאפשר דו-שיח מתמיד בין העם לבין נבחריו. דו-שיח כזה תורם רבות ליציבות המשטר הדמוקרטי.
אלא שבעיני האוליגרכיה האליטיסטית הישנה, ההסדר הזה אינו מוצא חן, כיוון שהוא מהווה איום מתמיד על מעמדם ומקומם ליד שולחן מנעמי ומטעמי השלטון. וכדי להצדיק את מאבקם בסדר הישן והנכון הם טוענים שהפוליטיקה מושחתת. סליחה, הפוליטיקאים מושחתים? כולם? ממש לא. ובכל מקרה, האם שחיתות מצדיקה לנטוש את רעיון שלטון העם?.
לא לתקן מה שלא שבור
ההנחה הנוראית, שבבסיסה: פוליטיקה שווה שחיתות, צוברת תאוצה והופכת להיות טרנדית. הרעיון לבחור נשיא "לא פוליטי" הוא הביטוי האחרון של הטרנד הרע הזה. איני רוצה להרחיק לכת ולטעון שהמציעים "נשיא לא פוליטי", באים ממחנה אידיאולוגי מסוים וזאת כיוון שגם אם היתה באה מהמחנה הנגדי עדיין ראוי לפסול אותה על הסף.
הדמוקרטיה החברתית שלנו חייבת נשיא פוליטי. אנחנו חייבים לבחור לכהונה איש שהתייבש עד התמוטטות מתעמולה בחוגי בית של עשרה אנשים. אחד שהלך לבר מצוות ולחתונות והריח את ריח השו?ם מפיהם של ההמונים. אדם שמינה חברי מרכז למשרות ציבוריות כשהיו ראויים. מועמד שיודע איך נראה אוטובוס מלא נוסעים מזיעים ומריחים מבפנים. אישיות שהתמודדה בפריימריז מפלגתיים ובדרך הציגה אג'נדה ברורה ומסודרת. פוליטיקאי שזרקו עליו עגבניות בשוק ואחד שעשו ממנו שקשוקה ב"ארץ נהדרת". ובמילים אחרות: המועמד לנשיאות צריך שיהיה אחד שאנו יודעים משהו על האג'נדה שלו. אחד שהציג את מרכולתו האידיאולוגית לדיון ציבורי ואינו מגיע לתפקיד על תקן משיח.
כוונותיהם של מציעי ה"נשיא לא פוליטי" טובות, אלא שקשה להשתחרר מן הרושם שהם מתכוונים שהמועמד יהיה אחד מהשניים: משיח או בובת ברבי. ברור ששתי האפשרויות רעות מאוד. לסיכום, אפילו פרופ' אלברט איינשטיין סירב לבקשת דוד בן גוריון לכהן כנשיא המדינה, ומאז ומתמיד היו לנו רק נשיאים פוליטיים. טוב שכך הוא ואין סיבה לתקן משהו שלא נשבר.
הכותב הוא סוציולוג-פוליטי
מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו למייל op-ed@walla.net.il