הקדרות עולה על התקווה בראיית העולם של ברק אובאמה את המזרח התיכון. הסיכוי לפתור משבר באזור - לרבות את הסכסוך הישראלי?פלשתיני - אינו מגיע כדי 50 אחוזים, אמר בראיונו ל"ניו יורקר", ואם כן מה יש לג'ון קרי לחפש בקו ירושלים?רמאללה?
לא ברור מדוע אובאמה נותן פומבי לדעה פסימית זו. אם הוא מאמין בה? אם זה אליבי לכישלונו הצפוי? אם הוא מתוחכם ומקווה כי הצדדים יאזרו עוז בנסותם לשכנעו כי טעה ויש עתיד למשא ומתן? המסקנה המתבקשת היא, שבהגיע המשא ומתן לקצה דרכו מה שיעמוד על הפרק אינו תוכן ההסדר שלא יושג אלא השאלה החוזרת ונשנית בתום כל סיבוב של שיחות - מי אשם בכישלונן?
לכאורה, על יסוד השקפתו הפסימית למדי של אובאמה, יש היגיון ויסוד בדברי האלוף במילואים יעקב עמידרור הטוען כי ישראל עברה למדיניות של מגננה על "הטירה". העולם הערבי חווה סידרה של רעשי אדמה - ומה נותר לה לישראל אם לא להתבצר במקומה ולהמתין לייצוב ולרגיעה של השכנים? המסקנה המתבקשת היא שיש סיכוי רב יותר כי בתום המו"מ יתנהל BLAME GAME ולא דיון על הסכם פורח. עיקר המערכה יתנהל על מימדי החרם האירופי על המשק הישראלי.
הוא מנוהל על ידי אויבי ישראל הנעזרים בכמה יהודים מבית. עד כה הפלשתינים ניסו הכל. משישראל גברה על הצבאות הסדירים פנו לטרור, ולאחר הריגת יותר מ?1,000 ישראלים נהדפו וחדלו. בהיעדר טרור מתחכך עברו לירי רקטות וטילים. גם לכך מצאה ישראל תשובה יעילה. הפלשתינים שינוי כיוון, עתה הם עלו על נתיב החרם הכלכלי.
זו מערכה מסוכנת מכולן. מפני שמהצד האחר של המתרס מתייצבים לא רק גורמים ערביים כאלה או אחרים אלא ידידים?לכאורה וצבועים ומאחזי פנים. יש להם אפילו שותפים בישראל. כאלה הנוסעים בשם הכלכלה הישראלית לדאבוס, וחרף כוונתם הטובה - הבאמת טובה - יהיו משענת לאויביה.ישראל נאלצת להתמודד בכמה חזיתות.
הימין הקיצוני לוחץ להכריז על בנייה בהתנחלויות, ונפתלי בנט טוען כי הקמת פלשתין תהרוס את הכלכלה בארץ, ואין כאמירה הזאת כדי לעודד את האירופאים להחרים דווקא את המשק הישראלי. הרי הקמת פלשתין היא בבת עינם. השמאל הקיצוני משתף פעולה בכל נושא החותר תחת התביעות הלגיטימיות של הממשלה במשא ומתן. למשל, אברהם בורג, שיש כיפה לראשו והוא הצביע בבחירות בצרפת, ואין לו רצון שישראל תהיה מדינה יהודית.
אובאמה משער כי בסופו של התהליך אין הסכם אלא חילופי האשמות. לישראל יש עניין להופיע כמעוניינת בהסכם כדי שיהיה לה סיכוי לזכות בהבנה כלשהי בעולם למקרה שהמו"מ, כצפוי, ייכשל. עיני כל מדינות המערב, ובוודאי כלכלתן, יהיו נשואות השבוע להתנהלותו בדאבוס.