פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      אל תגידו רק מילאתי פקודות

      הצעת החוק שאוסרת להשתמש במילה "נאצי" ובסמלי השלטון הגרמני בזמן שלטונו של היטלר לא ייושם מעולם, גם אם יאושר. אבנר הופשטיין מציע להטיל איסור על עוד כמה מילים בעברית

      בפרק "הגרמנים" בסדרה הבריטית המיתולוגית "המלון של פולטי", מארח בעל המלון בזיל (ג'ון קליז) קבוצה של תיירים גרמנים, הרגישים לזכרה הטראומטי של מלחמת העולם השנייה. סביל, אשתו של בזיל והמשרתת מתחננות בפניו שיפגין כלפיהם רגישות באמצעות ההנחיה המפורשת (שהפכה עם השנים לביטוי מוכר): don't mention the war - "אל תזכיר את המלחמה". בזיל מפר כמובן את הצו בכל אמצעי אפשרי: הוא מכנה את המנות בתפריט על שם גבלס וגרינג, ובשיאה של הסצנה הוא מחקה באופן גרוטסקי את הליכתו וסגנון דיבורו של היטלר עד שאחת האורחות פורצת בבכי נורא.

      כן, הגרמנים היו מעדיפים לשכוח שאת התקופה האפלה בהיסטוריה שחוללו סביהם וסבתותיהם. ככל שהם יכולים לדמיין, הרייך השלישי לא היה חלק מהרצף השלטוני הגרמני, ובביקור ברייכסטאג (ובאתרים אחרים בברלין היפהפייה והמתקדמת כל כך), משתאה התייר כיצד "מדלגים" הקריינים באלגנטיות מתחילת שנות ה-30', היישר אל 1946. והשנים שבאמצע? ביטה. דונט מנשן דה וור. כאילו חייזרים לקחו את גרמניה בשבי למשך קצת יותר מעשור, עד שהטובים שבו ושיחררו אותה.

      אסור לומר "נאצים", מותר להיות גזעניים / דעה

      אלא שהנאצים לא היו חייזרים, והיטלר, למגינת לבנו, לא היה מפלץ. מדובר באומה של בני אנוש, שהתמכרה בנסיבות איומות ובלתי-נתפסות אל הצד האפל שלה. חלק מהמורשת הישראלית בדורות האחרונים היתה לנסות וללמוד כמה שיותר על הצד האפל של האדם, כדי שלא נשכח ולא נסלח. אבל אם פעם נהגה ישראל לחוקק חוקים פוזיטיביים, אשר מטרתם התמודדות עם הירושה הנוראית שהותיר השלטון הנאצי, כמו "חוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם", או "חוק הזיכרון לשואה ולגבורה (הקמת יד ושם)", או "חוק איסור הכחשת השואה"; ואם פעם הקצתה למוסדות הביטחון סכומים גבוהים בכדי לרדוף את הנאצים במקומות המחבוא שלהם בקצווי תבל - הרי שהיום המצב הפוך. היום החוקים עוסקים ברדיפה אחרי מילים, דימויים, סמלים ופחדים קמאיים.

      חרדים מפגינים בכיכר השבת ועונדים טלאי צהוב (עומר מירון)
      "החוקים עוסקים ברדיפה אחרי מילים, דימויים, סמלים ופחדים קמאיים". הפגנת חרדים בירושלים (צילום: עומר מירון)

      לא, אינני מודאג מהחוק האווילי, המיותר והמטופש שאוסר על שימוש בסמלים ובכינויים נאציים, מכיוון שברור שהחוק לא יעבור. ואם יעבור, למרות המלצת היועץ המשפטי לממשלה, בחסות חברי כנסת ושרים שמתעקשים לעסוק בשטויות – אז יש להניח שאפילו בג"ץ השמרני של הנשיא אשר גרוניס יאלץ להחזיר אותו אל הכנסת, בתואנה כי אינו חוקתי והוא פוגע בחופש הביטוי באופן בלתי-מידתי. וגם אם יקרה הלא-יאומן, וישראל תעביר את החוק המיותר הזה, השאול ממשטרים טוטליטריים, ובג"ץ יאשר אותו - עדיין קשה לי לראות אפילו כתב אישום אחד שיוגש נגד מישהו בגלל שקרא לחברו "נאצי", או בגלל שחיקה את הליכתו של היטלר במסיבה.

      מה שמדאיג הוא המסר. ישראל ב-2014 כל כך לא בטוחה בנורמות האזרחיות שלה, שהיא חשה צורך לברוח לספרי החוקים ולמשפטיזציה כמעט בכל דבר ועניין. אם בעבר היה מקובל שטוהר מידות הוא חלק בלתי נפרד מערכי שלטון, ושמי שמקבל שוחד עלול להתאבד מרוב בושה, עוד הרבה לפני שבית המשפט אמר את דברו - הרי שהיום דווקא ההיפך הוא הנכון. אם שופט החליט שעברת עבירה פלילית, אתה אשם. אבל עד ששופט יאמר את דברו, אתה לא רק זכאי, אלא גם קרבן אומלל שנרדוף על ידי התקשורת האיומה וארגונים חברתיים "צדקניים וטהרנים".

      יותר מכך: ישראל של פעם ניסתה להשריש ולחנך לנורמות שאסור לקטוף פרחים מוגנים, שמקובל להיכנס לבית קברות עם כיפה על הראש, שלא מפריעים לשכנים אחרי שעה מסוימת בלילה, שכדאי לשמור על ילדות קטנות מפני טורפי מין למיניהם, שביום העצמאות שמחים באופן ספונטני ועוד. היום כבר מיותר לדבר על כל אלה במונחים של מנהגים או מקו?בלויות. לכן צריך "חוק קריוקי", וחוק האוסר מכירת אלכוהול אחרי שעה 23:00, וחוקי הצהרת נאמנות למדינת ישראל.

      האם האמירה "נאצי" בין אדם לחברו היא מכוערת או בלתי-חינוכית? אין לדעת עוד. משום כך אנו זקוקים לחוק שיגיד לנו איך להתנהג. מורה בבית הספר אינה זכאית עוד לשיקול דעת בבואה לחנך את תלמידיה, הורה אינו רשאי להגדיר גבולות גזרה של השיח בין ילדיו. יש חוק, ומוטב שייוועצו בו, או יצטיידו ביועץ משפטי צמוד, לפני שנוקטים בפעולה.

      מה עם המילים "שרמוטה" ו"נושך כריות"?

      ואם כבר חוקים נגד מילים וסמלים: אולי כדאי חוק נגד אזכור שמה של הרפובליקה האיראנית. הרי ראש הממשלה עצמו השווה בין שלטונה לשלטון הנאצים (אופס, איי דיד איט אגן). ואפשר גם חוק נגד הכינויים החביבים "מוסוליני" או "סטלין", אשר הוציא להורג סופרים ומשוררים יהודים. פעם המצאתי לאחיינית שלי את הכינוי "בניטו", כשנהגה לחלק פקודות לכולם. מזמן היה צריך לשים אותי מאחורי סורג ובריח.

      הייתי מוציא מחוץ לחוק את המילה "מפגר", את הביטוי "עוכר ישראל", ואולי גם את הצירוף "שמאלני מנייאק". ההנחה שאם אני מנייאק אז אני אוטומטית גם שמאלני היא עלבון למנייאקים. והרשימה עוד ארוכה למדי: "שרמוטה", "נושך כריות", "קוקסינל", "לפלף", "נמושה", "קוניפה", "קומוניסט", "אוכל שרצים", "נבלה", "חלאה", ו"ערפאת" (קללה שהיתה מקובלת מאד באייטיז ובאחרונה נמלאתי געגועים אליה).

      ואולי פשוט צריך להוציא ח"כים מסוימים אל מחוץ למשכן, ולשלוח אותם לעשות עבודות שירות במקומות שבאמת זקוקים להם. הנה, עברתי גם על החוק האוסר העלבת עובדי ציבור.

      לכל הטורים של אבנר הופשטיין בוואלה! דעות