שכונת וילות במרכז חולון, מי שעובר לתומו ליד הווילה הזו לא יכול לתאר לעצמו שדיירי הבית מתמודדים עם קשיים אדירים בכל יום ובכל שעה. גם אם במקרה תראו מישהו מדיירי הווילה, לעולם לא תוכלו לתאר ולהבין מה באמת הוא עובר בחייו, את המלחמה היומיומית בסטיגמות, במאבק הבלתי נגמר להרגיש רגיל ולהשתלב בחברה, להעז לחלום גם את החלומות הבנאליים ביותר ובעיקר להיות ולהרגיש כמו כולם.
הוסטל חולון, הוא הוסטל לבריאות הנפש של עמותת איכות בשיקום, העמותה קשורה גם לאגודת "ידידי אברבנאל" ומשם הקשר לבריאות הנפש. ההוסטל הוקם בשנת 1995 ורק לאחרונה עבר שיפוץ מאוד משמעותי שהסתיים לפני כשנה וחצי ומאז הוא פתוח במתקונתו החדשה והייחודית, תוכנית שיקומית תוך שנה. ההוסטל בגלגולו החדש נפתח עקב צורך שהמטפלים זיהו בתחום השיקומי, אנשים הנמצאים במסגרות כאלה של שיקום מוצאים את עצמם פעמים רבות לזמן מאוד ממושך במסגרת הזו. בהוסטל יש מקום לתשעה עשר דיירים, כיום יש בו שמונה דיירים מהסיבה הפשוטה שלפני כחודשיים יצאה קבוצה גדולה והראשונה מסוגה, לדיור עצמאי מוגן, מתוך חמישה עשר שעברו את מסלול השיקום האינטנסיבי, ארבעה עשר עברו לדיור עצמאי, השיג ענק לכל הדעות. כדי להתקבל להוסטל כדייר, צריך להיות זכאים לסל שיקום ויותר מ-40% נחות נפשית, בהוסטל יש פגועי נפש מכל מיני סוגים ובכל מיני רמות, סכיזופרנים, אנשים הסובלים מאו.סי.די, דיכאון, הפרעות אישיות, הפרעה דו קוטבית ועוד.
"מגיעים לכאן אנשים שרוצים לעשות שינוי בחיים שלהם, ללמוד את מה שצריך כדי לעמוד על הרגליים, לצאת מפה ולהתחיל לחיות חיים עצמאיים. אנחנו מכשירים לחיים, מחברים אותם לאנשים, לקהילה, למוסדות, מוציאים אותם לחיים האמיתיים", משתפת קרן ניסן אילסר, עובדת סוציאלית ומנהלת ההוסטל. קרן בת ה- 34 עובדת כבר ארבע שנים עם עמותת איכות בשיקום, והיא אחת ממקימות ההוסטל לפני שנה וחצי במודל החדש שלו, והיא זמינה עבור הדיירים בכל יום ובכל שעה שירצו ויצטרכו.
המגורים בהוסטל כרוכים בתשלום כמו כל הוסטל של משרד הבריאות, מטרות התשלום נחלקות לשתיים: משק בית- אוכל, חשמל, אינטרנט, טלויזיה וכל השאר והיעוד השני הוא שכר דירה, שהוא הסכום אותו מקבלים הדיירים כסיוע ממשרד השיכון. המדינה מממנת את אנשי הצוות, ארבע עשר במספר, בין אנשי הצוות יש: עובדות סוציאליות, מדריכים, רופאה ואחות פסיכיאטריות, הצוות זמין ומאייש את המקום, שבעה ימים בשבוע, עשרים וארבע שעות ביממה, כולל שבתות וחגים.
ההכשרה והשיקום האינטנסיבי כולל סדר יום קבוע ומדויק, הם קמים בבוקר מוקדם, בחודשים הראשונים מתעוררים בעזרת מדריך ועם הזמן לומדים את המיומנות, שלנו נראית כל כך פשוטה ובסיסית של לקום לבד. לאחר מכן כל אחד פונה לענייניו, יהיו כאלה שיבחרו ללמוד באוניברסיטה, יהיו כאלה שיוכלו להשתלב בשוק העובדה החופשי, ויש כאלה שבוחרים לעבוד במפעל "תעסוקה בונה" של עמותת איכות בשיקום, בכיכר סטרומה בחולון. בשעות הצהריים מתקבצים שוב דיירי הבית, ומתחילים במטלות היומיות, המטלות הללו הן חלק חשוב מאוד בשיקום שלהם, הם אחראים והם מתפעלים את משק הבית. כביסה, ניקיון הבית, סדר, בישול, תשלום חשבונות והכל עם עידוד והכוונה צמודה של הצוות, גם במקרים האלה ההתחלה היא בליווי מקצועי צמוד והמטרה היא שעם הזמן יזמו ויבצעו את הפעולות האלה לבד.
"הייתי מאוד עצלן, אני אוהב ניקיון אבל התעצלתי לנקות, בהוסטל עבדו איתי על הקפדה על ניקיון. היום אני מנקה פעם בשבוע, אפילו אם המדריכה לא מגיעה באותו יום, אני יודע שזה מה שאני צריך לעשות ואני מנקה" מתגאה נ' בן ה-30 בחיוך מבויש "היום אני כבר יודע לבשל, אורז, פסטה, מאכלים בסיסיים ואני מוכן ורוצה ללמוד לבשל עוד דברים חדשים, יש לי את אמא שלי ואת הצוות שיכולים ללמד אותי, יש לי ממי ללמוד."
גם את המיומנות לארוחות המשותפות בימי שישי, עכשיו כשכל אחד מהם גר בדיור מוגן, למדו וקיבלו בהוסטל. נ' ור' גרים בשכנות ואת ימי השישי חוגגים יחדיו עם חברים נוספים שהכירו ורכשו בהוסטל בארוחה טעימה ומשותפת, מבחינתם זה משהו שהם לא העזו אפילו לחלום לפני שגילו את המקום הזה שעזר להם לחיות בכבוד.
אחרי הצהריים, כל דייר משתתף לפחות בשתי קבוצות מהמגוון הרחב שיש למקום להציע, החל מקבוצות כמו: "סינגור עצמי"- שמלמדת את הדייר איך לבקש בצורה יעילה את מה שהם צריכים לבקש, אפילו משהו פשוט כמו להתקשר לחברת כבלים ולבקש את ההצעה הזולה ביותר, מלמדים אותם איך להסביר את עצמם. או "הפחתת סטיגמה עצמית"- יש הרבה סטיגמה בחברה עליהם והחבר'ה האלה בעצם מאמצים את הסטיגמה וחושבים את זה על עצמם - זה הדבר הכי עצוב ועל זה יש הסכמה של גורפת של כל אנשי הצוות, הדיירים חושבים על עצמם שהסטיגמה צודקת. ויש גם קבוצות עם אופי קליל יותר כמו: סלסה, ספורט, זוגיות ועוד... ובערבים, כמו כולנו, אחרי ארוחת הערב, הדיירים מתכנסים מול הטלויזיה בסלון הוילה ונותנים לשארית היום לעבור בניקוי ראש אסקפיסטי.
התוכנית הפרטנית והאינטנסיבית שמורכבת עבור כל דייר, מביאה אותו תוך שנה למטרה הנכספת שלהם, לעבור לגור לבד ולהשתלב בקהילה ובשוק העבודה. מ' בת 32 בוגרת ההוסטל מספרת על החוויה שלה "היום אני גרה עם עוד שני שותפים שהכרתי בהוסטל, חיכיתי לזה הרבה זמן, זה מאוד כיף. הפעם הראשונה בחיים שעזבתי את הבית הגעתי להוסטל, ומשם עברתי לדירה משלי, אני לא חושבת שהייתי יכולה לעשות את זה לבד." מ' עברה תהליך משמעותי מאוד עם תמיכה חזקה מהמשפחה, אך גם למרות התמיכה הדרך לא היתה פשוטה, "כשהגעתי היו לי המון חששות, הביטחון העצמי שלי היה נמוך, אני סובלת משמיעת קולות, הזיות, חושבת שרודפים אחרי, שומעת ציפורים בראש ועוד דברים לא נעימים." מסבירה מ'. "ההוסטל הוא כמו הבית השני שלי, יש פה צוות מדהים ולמדתי מהם להתמודד עם הכל. היום יש לי הרבה פחות פחדים, אני משתדלת לא להיות לחוצה ואני עובדת במפעל המוגן של העמותה, מאוד נחמד לי. יותר קל לי".
המעבר מההוסטל לדיור עצמאי מוגן מאוד לא פשוט ולכן חלק אינטגרלי מהשיקום מתרחש אחרי המעבר מההוסטל, הדיירים נעזרים בצוות שמיועד לעזור להם להשתלב בקהילה. העבודה עם הצוות מתחילה בזמן המגורים בהוסטל והם מכירים את הדיירים לכן המעבר קל וחלק יותר, מדריכת שיקום מגיעה מספר פעמים בשבוע לבקר את הדייר בביתו החדש, כמו גם עובדת סוציאלית שמלווה את הדייר באופן רציף.
ר' בת 34 עברה לדבריה מהפך של 180 מעלות, בזמן המגורים בהוסטל סיימה את התואר השני שלה עם תעודת הוראה וכיום היא עובדת בשני מקומות. "המקום הזה תמך בי, רק פה קיבלו אותי כאדם, הייתי כבר בכמה מסגרות וזו המסגרת היחידה שקיבלה אותי כמו שאני, עם כל ההפרעות שלי. הייתי אדם שונה לגמרי לפני שהגעתי להוסטל, יש לי הפרעת אישיות גבולית, ויש לי המון קשיים שהמקום הזה תמך בי להתמודד איתם. אני מתמודדת לבד וזה מאוד קשה, אין לי קשר עם המשפחה שלי כבר 13 שנה, דיירי ההוסטל והצוות המדהים שלו הם כמו משפחה שלי. חלק עיקרי מהטיפול הוא תמיכה של כל האנשים שסובבים את המתמודד, שלרוב זה בני משפחה, לכן היה לי מאוד קשה, אין לי משפחה שתעזור לי ותתמוך בי ברגעים הקשים".
משתפת ר' בהתרגשות, "בזכות המקום הזה אני מרגישה סוף סוף בן אדם. אני חיה בעולם הדמיון, היה לי מאוד קשה להבין מה המציאות ומה הדמיון שלי, לא ידעתי איך להיות בחברת אנשים, לא ידעתי איך לנהל את החיים שלי. לא כל מקום מחזיק מעמד עם בעיות כמו שלי ומקבל אדם כמוני, זה תלוי בי אבל גם הרבה תלוי בצד השני. יש לי קשר מדהים עם קרן המנהלת, היא היתה תמיד בשבילי גם בימים ובשעות שהיא לא היתה צריכה להיות פה", קרן מחייכת בגאווה כש ר' ממשיכה עם סיפורה: "אני אדם אובדני, היו לי 49 ניסיונות אובדניים, וכבר 4 שנים שאני לא עושה מעשים אבל יש לי מחשבות על זה. עכשיו אני יכולה לשלוט במחשבות, למרות שיש רגעים שמאוד קשה לי, אני יודעת להתמודד איתן, יש לי את הכלים שקיבלתי בהוסטל".
ממש לפני שעזבה נלחצה ר' והיתה בטוחה שתשכח את הכל, שמה שלמדה בשיקום לא באמת נטמע, וכשעברה לדירה משלה, כל כך שמחה לגלות שהיא זוכרת את כל מה שלימדו אותה בהוסטל. "אומרים עלינו שאנחנו חולי נפש, אני לא חושבת שאני חולת נפש, אני מתמודדת, יש מי שמתמודד עם מחלות כמו סכרת, אני מתמודדת עם זה. אנשים חושבים שאנחנו מסכנים, מסוכנים, מלוכלכים ועוד כל מיני דברים, וזה ממש לא נכון, היום אני רוצה לקבל הכשרה כדי שאוכל להדריך אנשים וללמד אותם איך לשבור את הסטיגמה הזו סוף סוף".
גם נ' עבר כברת דרך מאוד גדולה בשיקום תהליך שלמעשה שינה את חייו מקצה לקצה. נ' שאובחן כסובל מ- או.סי.די בשילוב עם סכיזופרניה, היה טיפוס מתבודד, התגורר לבדו והעביר את ימיו בבטלה גמורה, השינה גזלה ממנו שעות רבות ובזמן שנותר לו היה צופה בטלויזיה ואוכל ואת המינימום הזה היה עושה לבד לגמרי. הוא לא ידע איך להתנהל ולהתנהג עם אנשים והאמין שטוב יהיה אם יחייה את חייו בגפו ללא כל אינטראקציה עם בני אדם אחרים. התקופה הראשונה בהוסטל היתה לו מאוד קשה ומבחינתו היתה מסתיימת כבר אחרי חודש של שהייה במקום "התחלתי פה ברגל שמאל, הייתי במצב נפשי מאוד לא טוב, גם פיסית הרגשתי לא טוב. היה לי קשה לישון בהוסטל, הרגשתי שאני מאוד בודד ורציתי לעזוב."נזכר נ' "הצוות לא נתן לי לעזוב, הם ראו שיש לי פוטנציאל, וקרן המנהלת עשתה המון בשביל שאני אשאר פה, ממש הרגשתי שעשו הכל כדי שאוכל להשתלב פה בצורה הכי טובה". והיום בזכות התהליך המדהים שעבר בהוסטל נ' שוכר דירה עם שותף שהכיר בהוסטל, משהו שהוא בחיים לא האמין שיוכל לעשות ועובד כרכז טלפונים בעמותה שנקראת "שכולו טוב". "בזכות המקום הזה והצוות גיליתי שאני מאוד אוהב אנשים, ויכול לחיות עם עוד אנשים, לפני השיקום רציתי רק להיות לבד לגמרי. היום אני גר בבת ים, אני שכן של ר' ואנחנו חברים, אני כבר לא רוצה להיות לבד". הוא משתף ומוסיף, "המקום הזה הוציא ממני את הטוב שבי, דברים שלא ידעתי על עצמי כמו שאני אוהב לחיות עם אחרים ולא להיות לבד. אני מרוצה מהחיים שלי היום, אני מבסוט, רמת החיים שלי עלתה וטוב לי".