מבחינת יהורם גאון, ככל שנבין מוקדם יותר שאנחנו לא אמריקה, כך ייטב לנו. "אנחנו יכולים לחוש אמריקה, אבל לעולם לא נהיה אמריקה ומוטב לנו להבין זאת במוקדם מאשר במאוחר", הוא אומר לנוכח תמונות הפגנת הענק של המסתננים והפליטים המפגינים ברחובות תל אביב. "אינני יודע כמה מהם פליטים וכמה מסתננים, אבל אין ספק שעוצמת ההפגנות שלהם חשפה את מימדי התופעה, שלא היו גלויים לעין שלנו. אני חושב שהבעיה שלנו כחברה היא ששימוש היתר בהם הפך אותם להיות שואבי המים, ואותנו לגבירים. התלות שלנו בהם אדירה. תראה מה קרה: בעלי המסעדות לא יודעים מה לעשות מרוב מצוקה.
"אתה הופך לבעלים של אדמה רק כשאתה עובד את אדמתך. מרגע שהפכת לגביר, אתה מאבד את הזיקה בינך לבין הארץ שלך. אם אנחנו, בני הארץ הזאת, לא נמלא את התפקידים הללו בעצמנו - לא נוכל להלין אחר כך שהארץ שלנו נמצאת בידיהם של אנשים אחרים. ההפגנות הללו וההשבתה שהם יצרו הן רק דוגמית קטנה למצב הקטסטרופלי שעלול להיות כאן בעוד כמה שנים. ברגע שהם ימלאו את כל הפונקציות הבסיסיות, נמצא את עצמנו בצרה גדולה מאוד".
אז הפתרון הוא לחזור לעבודה עברית וציונית?
"כן. בפירוש כן. אם אנחנו מתפנקים ולא ממלאים את כל מטלות החולין, אנחנו בפירוש מתנתקים מהמקום. אנחנו קוראים לזה 'שטחים', בזמן שהפלשתינים קוראים לזה 'טריטוריז'. בבחירת המילה חסרת המשמעות הזאת אנחנו אומרים: 'זאת סתם אדמה. מרחבים. ניתן, ניקח, נעביר'. הם, לעומת זאת, מתייחסים לזה כאל אדמה הקשורה אל האדם. ההבדל בבחירת המילים הוא עצום, ומכאן גם הפער בינינו לבין הפלשתינים, וגם ביחס שלנו למולדת שלנו. כשאנחנו מתרחקים מעבודת האדמה, אנחנו מתרחקים גם מעצמנו ומהמדינה".
אבל ככה זה גם באמריקה, לא? מעמדות, כסף, סמלי סטטוס.
"ידוע לי שזו השאיפה של רבים, אבל זה מקסם שווא. לאמריקה אין מצפונה את סוריה ולבנון, ממזרחה את ירדן, עיראק ואיראן, ומדרומה את מצרים. אנחנו במרכזו של סהר שמתחיל בטורקיה ונגמר במצרים. אנחנו סיכה שעליה אי אפשר אפילו לכתוב את שמה המלא של המדינה. והמקום הזה מכתיב כללי התנהגות שונים מאשר באמריקה. אסור לנו לחלום להיות אמריקה".
הוא טוען שהגיל לא עושה לו כלום. אבל המילים הלא מסוננות שלו מעידות שמשהו בו כן השתנה. וזה לא שגאון, חתן פרס ישראל שחגג לאחרונה 74, נחשד אי פעם בחוסר דעה; הרי לצד שבעים אלבומיו והישגיו הבימתיים, הטלוויזיוניים והקולנועיים בחמישים השנים האחרונות אפשר למצוא גם לא מעט אמירות שחוללו סערות. הוא שיחרר עקיצות ציניות לעבר בוגרי "כוכב נולד" ("אני רוצה להודות לנינט ולהראל סקעת שבטח היו עסוקים מדי להגיע, ולכן זכיתי מן ההפקר והזמינו אותי לקבל את הפרס הזה", אמר כשקיבל פרס מפעל חיים בטקס "תמוז"); כינה את הז?מר המזרחי שהשתלט על תחנות הרדיו "זבל שלא ברא השטן"; ובכלל, לא חוסך את דעותיו כמעט בכל נושא בתוכנית הרדיו השבועית שלו, "גאון ברדיו", המשודרת כבר 15 שנים ברשת ב' - לעיתים הן "שמאלניות", לעיתים "ימניות". איך זה יכול להתקיים יחד? פשוט מאוד, לשיטתו: "אני לא שמאלני ולא ימני. אני יהודי ישראלי, עם זיקה לארץ הזאת".
הוא גם קפץ במהלך שנות התשעים למשך עשר שנים לפוליטיקה המקומית בירושלים כמחזיק תיק התרבות, וגאה במיוחד בהקמת המפעל התרבותי "צמיד", שיצר תוכנית לימודים תרבותית משלימה לילדים בעלי צרכים מיוחדים.
ככל שמעמיקים את השיחה עם גאון עושה רושם שדווקא ההתנגשות החזיתית שלו עם הזמרים המזרחיים ומעריציהם, שאיימה לרגע לרסק את מעמדו הרם, רק חיזקה אותו להגיד את כל שעל ליבו. בדיוק כמו ידידו, ספי ריבלין ז"ל. "ספי נתן דוגמה אישית לכל האמנים שעמדו ועומדים על במות ומפחדים מדעת הקהל. הוא היה איש נחרץ בדעותיו שציפצף על מה שאנשים יגידו, והיה מוכן להקריב את אהדת הקהל על פני אמירת דעתו. מגיע לו כל הכבוד. הוא היה אחד היחידים בזה, אם לא ה?יחיד, וזה עוד לפני שאמרתי מילה על גדולתו כקומיקאי".
גם אתה לא מהסס להגיד מה שאתה חושב.
"זה חלק מנפלאות הגיל. כשהייתי צעיר, היה מאוד חשוב לי מה אומרים או חושבים על דעותיי. הגיל לימד אותי שלאמירות יש כוח, ושאם הן עשויות לשנות את דעתו של איש אחד, אז כבר הצלחתי במשימת אמירת האמת שלי. כאמן, תמיד מנסים לקטלג אותך כימני או שמאלני, ואני דווקא בוחר בחופש התנועה שבין ימין לשמאל ולמרכז. אני באמת לא שמאלני או ימני, אלא יהודי וישראלי; הדעות שאני משמיע הן לפעמים ימניות ולפעמים שמאלניות. אני לא מקובע".
עם יד על הלב, מה עבר עליך בימים שהמדינה סערה וגעשה סביב האמירה שלך על המוזיקה המזרחית?
"הייתי עצוב מאוד שהפכתי לכלי בידיהם של אנשים שרצו לפרוץ ולצעוק צעקה, וחיכו לטריגר. הרי בסוף זה היה יוצא החוצה עם אמירה של מישהו אחר. אני לא חוזר בי מאף מילה".
עכשיו הוא מפנה את חיצי הביקורת שלו לשפה של הצעירים. או ליתר דיוק, לעילגות שלה, שמעלה לו את הסעיף. "כבן למורה לעברית אני חרד לשפה שלנו, וכואב לי שבועטים בה. אנשים צעירים מדברים בטעויות בלי להרגיש מבוכה.
"הבעיה של צעירים רבים, ובעיקר אלה שיושבים בצמתים משפיעים ברדיו ובתקשורת, זה שהם לא סקרנים מספיק ולא חרוצים מספיק. האמנים המבוגרים, ואני ביניהם, מרגישים את זה בתחנות הרדיו. מפרידות חמישים שנים ביני לבין נער צעיר שעובד בתחנת רדיו, וכמי שמגיש ברדיו תוכנית אני מודע למספר הסינגלים שמגיעים לתחנות מדי שבוע. זה מספר עצום. למה להם לשבת ולהקשיב לכל החומרים החדשים כשהכי קל להושיט את היד אל עבר השירים המוכרים והבטוחים של ריטה, פוליקר, ארצי ורייכל, במקום לתת סיכוי לחומרים חדשים של צעירים או אפילו של הוותיקים? העצלנות משתלטת, והם הולכים על בטוח. הרי כולם רוצים לקבל את המוכר והידוע".
מה אתה מרגיש כשהשירים הישנים והחדשים שלך לא תמיד מוצאים מקום בפריים טיים ברדיו?
"אני מבין שככה זה. אין לי ציפייה שעורך בן 30 יניח ידו על תקליט ישן שלי שבו הקלטתי שירים עבריים מתחילת המאה. זאת מין השלמה שכזאת, למרות שזאת השלמה מלאה בצער. לא בשבילי, אלא בשביל התרבות שלנו ובשביל הצעירים.
"גם הביקורת בעיתון זה כבר לא מה שהיה פעם. פעם היה את חיים גמזו, שהיה מקדיש ארבעה עמודים מנומקים תוך כדי השוואות והנמקות. היום המבקרים חובטים לשם החבטה ולשם הבידור הזול. הכל פה 'מד?אים'. 'מדאים ומאמם'. הכל גם נהיה קיצוני: או שזה 'זבל שלא נראה על הבמה עד היום', או שזה 'הדבר הכי מדאים שראיתי ושמעתי בעשור האחרון'. אין אמצע ואין עומק. איבדנו את האמצע והנחמד. הכל היסטרי".
וכשמבקרים את הדיסק החדש שהקלטת עם עמיר בניון או את סיבוב ההופעות החדש ומתמקדים, למשל, בפאתוס שלך - אתה נעלב?
"לומר לך את האמת? אני לא קורא את הביקורת בכלל. ביום שאחרי יציאת אלבום חדש או מופע אני מתנזר מהעיתונות לחלוטין ומבקש שלא יצטטו לי כלום. בצעירותי הייתי חרד מהביקורת, כי לא הייתי מוכר, ולאחר מכן הייתי חרד כי רציתי לשמר את מעמדי. היום אני כבר לא מוטרד מהמבקרים. בכל זאת, ממרחב הזמן והפעילות, עם שבעים תקליטים, כבר גיבשתי לעצמי תמונת מצב של חיי ושל קורות חיי. ברור שלפעמים יש הצלחה כבירה ולפעמים כישלון, כך תמיד היה. היום אני פחות מתרגש מזה".
אני מניח שעם כל ההתנזרות, טילי הרעל ששוגרו לעבר "סברי מרנן" הגיעו אליך.
"הגיעו, למרות שנמנעתי מהביקורות".
ומה יש לך לומר להגנתך?
"שהרייטינג מדבר בעד עצמו, ומעיד על כך שהשכנים שלך והשכנים של השכנים שלך צופים בזה ונהנים. עכשיו הזמינו עוד ארבעים פרקים, למרות רוחם של אותם מבקרים מלומדים".
"היו לנו שבע שנים נפלאות"
כשמחפשים את הפרופיל הרשמי של יהורם גאון במנוע החיפוש של פייסבוק נתקלים לפחות בעשרה פרופילים מזויפים, עמודי אוהדים ושלל קבוצות שנפתחו ונושאות את שמו. מ"יהורם גאון לנשיאות מדינת ישראל" ("שמעתי על היוזמה הזאת והייתי משתעשע ברעיון, אם זה היה נתון לשיקול העם ולא לשיקול הפוליטיקאים"), ועד קבוצת פייסבוק שנפתחה לאחרונה בשם "גם אני רוצה לדעת למה יהורם גאון לא התייחס למותו של אריק איינשטיין?"
אכן, היעדרותו של גאון, בן גילו של איינשטיין, משורות המספידים שמיהרו להתייצב מול המצלמות ביום מותו, היתה מורגשת. מייד התפשטה שמועה על סכסוך רב שנים בין השניים.
"אינני יודע מהיכן נפוצה השמועה שרבתי עם אריק. מעולם לא רבנו, אהבתי את אריק אהבת נפש. איכשהו יצא שהקשר בינינו נותק, כפי שקורה פעמים רבות בעולם הבידור. אתה יכול להופיע עם מישהו במשך שנים באותה הצגה או תוכנית טלוויזיה, וביום שהיא יורדת, איש איש לדרכו. זה כאילו שהאדם נמחק מייד מהדיסק של המוח. זה גם מה שקרה עם אריק.
"היו לנו שבע שנים נפלאות ונהדרות בלהקת הנח"ל ובשלישיית גשר הירקון, שבהן חלקנו התרגשות עצומה. כשהיינו בנח"ל והיו לנו פרמיירות או הופעות בפני קצינים חשובים, כולם ידעו שאריק ויהורם נעלמו אל גג הבניין כדי להקיא את נשמתם מרוב אימה והתרגשות. היינו חברים יוצאים מן הכלל, וכשסיימנו את העבודה המשותפת, כל אחד הלך לדרכו. אני חזרתי לירושלים, העיר והאופי, והוא נשאר בתל אביב, העיר והאופי. כל אחד גם הלך לכיוון התרבותי שלו, ולא קרה שום דבר דרמטי מעבר לכך".
ומעולם לא דיברתם מאז שנפרדתם מקצועית, לפני ארבעים שנה?
"אריק הפסיק להופיע ולצאת מהבית, כך שלא היו הנסיבות לכך. לא היתה לנו אפשרות להיפגש בעצרות, בכנסים או בערבי התרמה, כמו שקורה לעיתים עם אמנים אחרים.
"פעם, לפני שנים, הרמתי אליו טלפון ואמרתי לו שאני עושה תוכנית חגיגית בקול ישראל וחשבתי שיהיה נחמד אם נופיע, בפני שמונים אנשים, עם בני אמדורסקי, ונשיר כמה שירים מהימים ההם. אמרתי לו 'זה רק אתה, בני, זיקו גרציאני על הפסנתר וקומץ אנשים'. הוא אמר לי: 'אני אענה לך מחר בבוקר', ולא חזר אלי. צילצלתי אליו, והוא אמר לי: 'לא ישנתי כל הלילה בגלל זה. אני לא יכול לעשות את זה. פשוט לא יכול'. אז הבנתי כמה אמיתי הקושי שלו להופיע בפני קהל.
"אפילו כשבני אמדורסקי גסס, והחברים אירגנו ערב פרידה ממנו, ולא היה אחד שלא הגיע, הוא ביקש שיבואו אליו הביתה לצלם אותו ושר למצלמה שיר שהקדיש לבני. הרבה פעמים הציעו לנו להחיות את שלישיית גשר הירקון להופעה חד?פעמית, והוא סירב בעקשנות. יכול להיות שהדברים הללו, והריחוק שלו, יצרו תחושה כאילו רבנו או שאנחנו לא מדברים במכוון. לא כך היה".
ולא חשבת אף פעם, דווקא מהמקום האמנותי, ללכת לדבר על ליבו? לנסות לסייע לו להתגבר על הפחד המשתק?
"כגודל חוסר התשובה, כך גם גודל העצב וכאב הלב שלי על שלא עשיתי זאת. זה היה צריך להיעשות. אני מניח שנשלים פערים מאוחר יותר".
אתה מהרהר במוות?
"לא. אני נמנע מלהעיק על עצמי בשאלה הזאת, וחושב רק על ההופעה של מחר. לא רוצה להעסיק את עצמי בדברים אחרים, למרות שלפעמים זה בלתי נמנע, כשהחברים שלך למחזור הולכים לעולמם".
מה ההבדל הכי משמעותי שאתה רואה בין בני המחזור שלך לבין האמנים של היום?
"כמויות הכסף שמתגלגלות היום בעולם הבידור. מתגלגל פה הרבה מאוד כסף, שלעיתים מעוור את האנשים עד כדי שטות. לא פלא שאנחנו שומעים בשנים האחרונות על פרשות כאלה ואחרות. זה עולם אחרי לגמרי. כשכסף גדול מקיף אותך מכל זווית, אתה מסתנוור ומשתכר ומרשה לעצמך לעשות דברים שלא היית עושה במציאות אחרת".
והנה, גם אתה מצאת את עצמך בסופו של דבר יושב ב"בית ספר למוזיקה", אחרי שיצאת נגד תוכניות הריאליטי המוזיקליות. יכול להיות שהכסף סינוור גם אותך?
"יש הבדל גדול מאוד בין 'בית ספר למוזיקה', שבו סקלת הציונים נעה בין טוב מאוד למצוין, לבין 'כוכב נולד' ושאר תוכניות ריאליטי מוזיקליות, שבהן יש לעיתים נימה של זלזול בבן אדם שעשה את כל הדרך להגיע לאודישן וכל ימיו חולם להיות זמר, ואז מנפצים לו את החלום. שפיכות הדמים בתוכניות הריאליטי, ועוד בפני כל עם ישראל, מחרידה אותי. אני לא חושב שהייתי מסוגל לומר לנער שעומד ומזייף מולי שהוא 'זוועה', ועוד לפני כל הארץ. ב'בית ספר למוזיקה' ניסו להקהות את התחרות בין המשתתפים הצעירים, והעבירו למורים את המאבק?כביכול.
"תאמין לי או שלא, אבל אחד השיקולים שלי ללכת לתוכנית הזו היה להחדיר לשם רפרטואר שירים נשכחים - של נעמי שמר, וילנסקי, זעירא, ועוד נפילי זמר עברי שהולכים ונשכחים מאיתנו. ראיתי שליחות ומטרה להחדיר לפיהם של ילדים קטנים ותמימים את מילות השירים שלהם. אחרי הכל, איפה תשמע היום בפריים טיים שיר כמו 'אליפלט' או 'היו לילות'? מי רוצה היום לשיר את זה? התוכנית הזו איפשרה לי לעשות זאת".
עדיין אפשר להניח שצברת במשך השנים סכומים בלתי מבוטלים.
"ניהלתי את ענייניי הכספיים בתבונה. אני לא אמיד ולא טייקון ולא מושקע בשום נכס או מניה".
למרות גילו והיותו סבא לארבעה נכדים, בני שנה עד שבע, גאון עדיין מרגיש כמו "פו?ררה" - "ככה נהגו לקרוא בירושלים לסביבונים ולפורפרות", הוא צוחק בקולו העבה. "יצחק נבון, האיש הנערץ עלי, אמר ביום הולדתו השמונים: 'כל עוד הפוררה נעה, היא עומדת. ברגע שהיא מפסיקה לנוע, היא צונחת ונופלת'. זה כלל יפה, ואני משתדל לחיות על פיו".
רשימת המלאי שלו בשנים האחרונות מוכיחה שאכן, כוחו עדיין במותניו. "ביקור הגברת הזקנה" ב"הבימה"; "אורים ותומים", "נבלות", "גאון של אבא" ו"שישי בגאון" בטלוויזיה; שלל הופעות סגורות ומוזמנות בפני קהלים שונים בארץ ובעולם, ובימים אלו, סיבוב הופעות חדש עם שלל להיטיו, שיתחיל ביום שישי הבא בהיכל התרבות בתל אביב, ויימשך בראשון לציון, ירושלים, אשקלון, חולון וקריית מוצקין.
"אין היום מחשבה בשירים"
בקרוב גם יגיח לאקרנים עם סרט קולנוע חדש בשם "מבצע חמנייה" של הבמאי והתסריטאי אברהם קושניר - דרמה שמתרחשת בשנות השישים ומספרת את סיפור הקמת הכור בדימונה. גאון משחק שם את ראש המוסד ("אמרתי לזה 'כן' משום שמדובר בתסריט מוצלח ובעיתוי מעניין, כשמולנו האיומים האיראניים").
אבל מפתיע לגלות שלמרות כל העשייה והנוכחות שלו בגיזרה המוסיקלית, שבה הטביע את חותמו התרבותי המשמעותי ביותר, קולו לא נשמע בהקלטות חדשות קרוב לעשרים שנים, עד הדיסק האחרון עם עמיר בניון. "אני עושה דברים לא כי צריך, אלא כי אני רוצה. ואני מודה שבמציאות של היום, גם בגיזרה הזו של הקלטת אלבום דברים השתנו. פעם הייתי ניגש להקליט שיר או תקליט בחדווה עצומה ובהשתדלות גדולה מאוד. הייתי בא לוילנסקי או לסשה ארגוב, והם היו מייצרים את המנגינה ומפנים אותי לכותב מילים, ומשם למעבד. ואז היינו הולכים לאולפן ומקליטים את כלי המיתר, ואחר כך את התופים, ולבסוף את השירה.
"היום אין הרבה מחשבה. צריכים שיר לחתונה, אז יושבים וחושבים על הקצב (מדגים): 'סטה סטה גדם סטגדם!' מלבישים על זה מילים, נכנסים לאולפן עם נגן אורגן שהוא בעצם כל כל?י הנגינה, ומקליטים שיר. התהליך, היצירה והחדווה נעלמו. "לכן לא מיהרתי להוציא אלבום שלם, מלבד שירים שהקלטתי פה ושם. היום גם צריך קונספט לאלבום, אחרת הוא נועד לכישלון. לכן, כשהגיעה ההצעה מעמיר להקליט שיר שלו, וכשנחשפתי למאגר המילים והלחנים העצום שלו, לא יכולתי שלא לחוש התרוממות רוח ורצון להיכנס ולהקליט שוב".
ולשוב אל הבמות.
"אני שמח שאתה אומר זאת כך, כי חשוב לדייק ולומר שאני תמיד על הבמות. גם כשלאנשים היה נדמה שלא".
אבל כבר שנים לא פתחת קופה והעמדת את עצמך במבחן הקהל. דברים בוודאי השתנו עבורך.
"כן, פעם הופעתי בפני קהל והיום אני מופיע בפני טלפונים סלולריים", הוא צוחק. "זה חדש לי ומשונה, אבל זו רוח הזמן, ואני לומד לזרום איתה. זה כמו שאני נוהג ברכב, ופתאום קולט את הנהג ברכב שלצידי שולף טלפון ומצלם. אני מתקדם עם ההתפתחות הטכנולוגית, כשם שאני מבין את הצורך של האנשים במפגש עם האמן בפייסבוק ובאתר האינטרנט. אני משתדל להיכנס מעת לעת, להגיב, לקרוא ולהרגיש את הקהל.
"באשר למופעים, דברים השתנו ולא השתנו. היו ימים שהייתי מופיע ערב ערב בהיכל התרבות, כך שמהבחינה הזו אני מרגיש בבית. מה שהשתנה זה שפעם היו כאן אמרגנים שידעו לארגן, והיו מוכרים מופע אחד ל'בזק', אחד לתעשייה האווירית, וכיוצא באלה. היום המציאות השתנתה: כמעט לא רואים מופעים בימתיים גדולים שרצים ערב ערב. חסרון הכיס אצל המפיקים, וגם אצל הקהל, מורגש. כולם נזהרים מראוותנות, ולכן יש קושי גדול יותר לשווק מופעים גדולים. לשמחתי, סיבוב ההופעות החדש שלי מתקבל בחיבוק אצל הקהל.
"מה שהשתנה עוד הוא שפעם, היכל התרבות וקיסריה היו מקומות מופלאים להופיע בהם, ולאו דווקא סמלי סטטוס להצלחה. אני זוכר את העמידה בקיסריה, עם הנוף המקסים, האמפי האדיר שנבנה שם, הים מאחור, והתחושה בלב. זה היה מפעים, תמים ומרנין. היום זה הפך לעוד משהו ברשימת ההישגים האמנותיים של כל מי שמתחרים ביניהם על הגדול והעצום".
דיברנו על הכל מלבד על חיי האהבה שלך.
"מה יש לדבר עליהם?"
מאז גירושיך מאשתך, לפני שני עשורים, שמך לא נקשר לאף אחת.
"ואני אמור לשתף את עם ישראל בזוגיות שיש לי או אין?"
אתה בעצמך אמרת לפני רגע שהקהל בימינו רוצה לגעת באמן, יותר מתמיד.
"אז תמסור לקהל שאני לא חי בבדידות מזהרת, ושיש לי זוגיות שאני לא מוצא לנכון לשתף בה את עם ישראל. ותמסור להם גם שיש לי סיבוב הופעות חדש, ושמאוד אשמח לראות אותם שם. יש גם סיפורים מעניינים. אולי אספר להם משהו ממה שהם רוצים לשמוע".
לפעמים יש תחושה שאתה שומר על מרחק מסוים, בשביל התדמית הממלכתית.
"הבל".
לא רואים אותך באירועים ובמסיבות ברנז'ה.
"זה מעולם לא עניין אותי. שיעמום מוחלט".
איך נראה סדר היום שלך?
"מוכתב מהעבודה שלי. ביום שיש לי הופעה או הצגה אני מקפיד לא לדבר בקול רם, לא לצעוק ולשמור על הקול. אני מקפיד להיות בבית ולנוח בצהריים. בתקופה שאין מופעים אני רץ מפגישה לפגישה, שמולידות בסופו של דבר 'קרובים קרובים' או 'סברי מרנן'. גם תוכנית הרדיו מעסיקה אותי על בסיס שבועי - אני חייב להיות בעניינים ולצרוך אקטואליה. יותר מכל אני אוהב לקרוא ספרים. עכשיו, לדוגמה, אני קורא את הביוגרפיה של ירושלים, שכתב סיימון סבאג מונטיפיורי. זה גורם לי עונג עצום, וזה מספיק לי".
ויש גם את הסבאו?ת.
"בוא נאמר שאני יכול להיות סבא טוב יותר. אני אוהב את נכדיי אהבת נפש, הם ממלאים את מחשבתי, אבל אני לא מהסבים שמתנחלים בבית של הילדים שלהם. אני עסוק מדי, והם מקבלים את זה בהבנה".
מה מצחיק אותך?
"בדיחה טובה. וודי אלן. 'ארץ נהדרת'. כשאני רואה חיקוי טוב אני מתמוגג מעונג".
אתה עצמך מושא לא קטן של חיקויים.
"ואני מקבל את זה באהבה עצומה. מצחיקים אותי בעיקר קומיקאים שעושים דברים בלי לחץ".
מה מרגיז אותך?
"קיבעון בדעות. פוליטיקאים שמקובעים בתדמית שלהם, ולא נושמים את המציאות של ארצנו. הרי בארץ הזאת קורים מדי יום דברים שהופכים את המציאות ואת הדעות".
אריק שרון הצטיין בגמישות בדעותיו.
"הוא היה מנהיג משמעותי, אחד הגדולים במנהיגים שלנו, וללא ספק בין המעצבים של מדינת ישראל המתחדשת. מעשיו יירשמו לדורי דורות".
יש משהו שאתה מתגעגע אליו?
"אני לא מתגעגע לשום רגע אישי בחיי. הגעגוע זורק בן אדם אחורה, ואני רוצה לעשות דברים חדשים, לא להתגעגע. אני מתגעגע לאנשים שאינם איתי, כמו אבי, אחי ואחותי. רגעי לכתם מן העולם היו מהרגעים הקשים והעצובים שחוויתי.
"מצד שני, החיים לימדו אותי שהם מלאים בשיאים של עצב ושמחה. היו כבר כמה מעמדים בחיי שהייתי בעין הסערה - האישית, החברתית או הכלכלית - ובאותו הרגע הייתי בטוח שזה סוף העולם, ובסופו של דבר מצאתי את עצמי רחוק מעין הסערה, מאושש ושמח. למדתי לקבל את הכל כחלק מסיפור החיים ולא לקחת ברצינות גדולה מדי את רגעי התקלות. אין סוף העולם. סוף העולם מגיע כשאנחנו כבר לא פה. אני לא מצטער על שום דבר שעשיתי או שלא עשיתי, שאמרתי או שלא אמרתי, ואם הייתי צריך לחיות את חיי שוב, הייתי חיי אותם בדיוק כפי שחייתי אותם עד היום"