מחאת האפריקנים

תודה שגרמתם לנו לאי-נוחות

כל עוד מבקשי המקלט עבדו עבור שכר זעום, במשרות שאף אחד מכם לא רוצה לעסוק וישבו בשקט, מרבית הציבור לא היה ער למצוקתם. הרב דניאל הרטמן מודה להם על המראה שהציבו מולנו

הרב ד"ר דניאל הרטמן

רחוק מהעין, רחוק מהלב: זו המשבצת המוגנת ביותר שיכול לתפוס מי שאינו אזרח. אחריותה העיקרית של חברה היא להגן על אזרחיה-שלה ולמקסם את רווחתם. בהגדרה אפוא, הזר אינו תופס את המקום הראשון בסדר העדיפויות שלה. ועל כן אומנות הנתינו?ת הזרה מתבטאת ביכולת לעשות את עצמך חשוב, אפילו חיוני, עבור החברה המארחת ואזרחיה, תוך צמצום הנטל שאתה מטיל עליה.

רק בתנאים אלה מוכנות חברות לשאת את נוכחותם של לא-אזרחים, שהרי מי אינו רוצה להרוויח בעלות נמוכה? איזו חברה לא תסבול יחידים המספקים שירות לאזרחיה ומבצעים עבודות שאזרחיה בוחרים שלא לעשות במחיר זול בהרבה ובלא לתבוע ממנה שתישא באחריות כלפיהם? וכך אנחנו מייבאים אותם או מניחים להם לבוא בקרבנו כל עוד נשמר היחס בין תועלת מקסימלית לעלות מינימלית.

ואם מפעם לפעם יפגין מי מהם כישרון ייחודי ונדיר, כמו רוז פוסטאנס שזכתה בגמר התכנית X פקטור, רק אז נרים את המסך המכסה עליהם ונחבקם. הנ?ראו?ת היא המטבע שבו אנו משלמים לבעלי הכישורים המיוחדים תמורת המתת שהעניקו לנו. אז הם מחובקים כאילו היו משלנו, ובתוך כך מאפשרים לנו, לפחות ברגע החיבוק, להעמיד פנים שאנחנו בני אדם שרואים.

מחאת מבקשי המקלט - סיקור מיוחד

טוב לדעת (מקודם)

הטיפול הטבעי שמנצח את כאבי הגב - בלי לצאת מהבית

לכתבה המלאה
תובעים את זכותם לחיים חופשיים ממחלה ומעוני. הפגנת מבקשי המקלט מול הכנסת בשבוע שעבר (צילום: טלי מאייר )

אבל מה על מי שאינם רחוקים מן העין? על מי שתובעים תביעות מן הלב, לא בעד שירות שהם מספקים או בזכות החיוניות שלהם למטרות החברתיות שלנו, אלא פשוט בשם הזכויות והצרכים שלהם? מה על אותם יחידים אשר ברוחו של קאנט תובעים להיראות, תובעים שנתייחס אליהם כאל תכליות, בלי קשר לתועלת שהם מביאים? אם הם פליטים הם תובעים את זכותם הבלתי-מעורערת לחיים ולחופש מעינויים ומדיכוי. אם הם מחפשי עבודה, הם תובעים את זכותם לחיים חופשיים ממחלה ומעוני, שלחברתנו יש היכולת לספק. אף שמעמדם המשפטי של הפליטים שונה מזה של המהגרים הלא-חוקיים, אלה ואלה תובעים מאתנו תביעה מוסרית ודורשים להיראות ולזכות בחמלה ובצדק, כמתבקש מאנושיותם.

מוסרי ולגיטימי מבחינה משפטית שחברה תיענה לתביעות המהגר הלא-חוקי במש?ורה – בהתאם ליכולתה לחלוק את משאביה מבלי לפגוע יתר על המידה ברווחת אזרחיה, שהם עיקר אחריותה. אך יש לזכור שצדקה היא חובה למרות העובדה שהיא כרוכה בקבלת מידה של נזק אישי והפסד כלכלי. הצדקה מתחילה אמנם בבית, אבל אינה מסתיימת שם. אחריותנו המוסרית לרווחת כל אדם שנברא בצלם אלוהים מחייבת אותנו לראות את צרכיהם ולפעול. היקף הפעולה ישתנה בהתאם ליכולות ולצרכים של יחידים שונים ושל חברות שונות. אבל מצוות הצדקה, החובה לבנות חברה צודקת, מחייבת אותנו לחלוק ממשאבינו עם אי-אלו אחרים שמזלם לא שפר עליהם כמונו , למרות שזה כרוך במחיר כלכלי מסוים. ובישראל המשגשגת, אחריותנו לשמש מקלט כלכלי לפחות לחלקם אינה חותרת תחת זהותה היהודית של ישראל אלא מביאה אותה לידי ביטוי שלם יותר. אפשר לדון בהיקף האחריות, אבל כיהודים אל לנו לפקפק במחויבות כשלעצמה.

לעומת זאת, פליטים תובעים תביעה חזקה עוד יותר להיראות. הם אינם תובעים שגשוג אלא רק את זכותם לחיים עצמם. אלא שעוצמת התביעה והאחריות הבלתי-מתפשרת הכרוכה בה מניעה אותנו לסווגם כמהגרים לא-חוקיים סתם, כדי להקל במשהו על אחריותנו המוסרית והמשפטית. העובדה שכולם טוענים לפליטו?ת, כאשר לפחות חלקם אינם כאלה, רק מקלה עלינו לתבוע שיקיימו את הסטטוס קוו להיות רחוקים מהעין.

איך הם מעזים לצעוד? איך הם מעזים לשכוח איך צריך להתנהג לא-אזרח? איך הם מעזים להציג את עצמם כבני אדם הדורשים שיתייחסו אליהם כאל תכלית לשמה ולא כאל אמצעי בלבד? איך הם מעזים לתבוע מאתנו תביעות מוסריות, שאי-מימושן יעורר נקיפות מצפון?

לא איום דמוגרפי

מספרם של אותם לא-אזרחים עומד על 50 אלף לערך. עם ביצור הגבול בדרום, מספרם יגדל רק אם הממשלה תתיר לעוד מהגרים לא-חוקיים ופליטים להיכנס לארץ. מספרם הנוכחי אינו מהווה איום דמוגרפי על זהותה היהודית של ישראל, וצרכיהם אינם צפויים להכביד יתר על המידה על משאבינו הלאומיים. אבל בשנים האחרונות, בזמן שניסינו לצמצם במידה כלשהי את מספרם של מחפשי העבודה, אימצנו מדיניות חסרת השראה וחסרת ערכיות שמונעת מהם לעבוד ומרכזת אותם בשכונות ספורות, בפרט בדרום תל אביב, כדי שרובנו נוכל להמשיך לא לראות אותם.

איך הם מעזים לצעוד ולתבוע שנראה אותם? איך הם מעזים לצעוד ולהכריח אותנו להביט בהם? הרי רק אנחנו, כאזרחים, זכאים לחופש דיבור ולזכויות הבלתי-מעורערות שמאפשרים לנו לצעוד בבטחה ולתבוע שקולנו יישמע.

ואני אומר: תודה שצעדתם. תודה שהזכרתם לנו שאנושיות וכבוד הן תכונות שאין לדכאן אצל אף בן אנוש, תכונות שיש לא רק לבעלי אמצעים, לא רק למי שהם "משלנו". תודה שגרמתם לנו אי-נוחות ושהזכרתם לנו את זכותכם להיראות ולהישמע. תודה שהזכרתם לנו שהגיע הזמן שהעם היהודי במולדתו יתנהג כלפיכם באופן ההולם את הערכים המרכזיים במסורתנו.

בחברה יהודית אסור שיהיו אנשים בלתי-נראים, אנשים שקולם אינו נשמע. זכותנו למדוד את הצדקה ולשקול עד כמה לפתוח את שערינו. אבל כיהודים אין לנו הזכות להתכחש לערכים היהודיים שלנו ולאחריותנו. אין לנו הזכות לנקוט מדיניות של אדישות מוסרית ולאמץ סטטוס-קוו נטול ערכים. כיהודים עלינו לדרוש מעצמנו יותר. תודה שצעדתם ושהזכרתם לנו מי אנחנו; ויותר מכך, שהזכרתם לנו מי אתם, ומי ראוי שאנחנו נהיה.

הכותב הוא נשיא מכון שלום הרטמן בירושלים

מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו למייל op-ed@walla.net.il

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully