בהלוויית שרון – מבחן הגודל דווקא לא קובע

סמוך לגדר המקיפה את מכללת ספיר הוקם מתחם הבידוק למשתתפי הלוויית ראש הממשלה לשעבר אריאל שרון. המאבטחת בכניסה שאלה את הנוכחים על סיבת הגעתם לאירוע. זו שאלה קצת מוזרה בהלוויה שיועדה בהגדרתה לקהל הרחב. וכי מה כבר יכול המבקר הממוצע לומר? הערצתי אותו? לחמתי אתו? לא נעים מהמשפחה? הרי אין כל דרך לבדוק את העניין. "אני מאמין בביטחון של שרון", הייתה הסיסמה שעליה רכב יו"ר הליכוד ב-2001 כל הדרך ללשכת ראש הממשלה. ואולי האמונה בביטחון הייתה נר לרגלי צוות האבטחה באירוע.

מאחורי גדרות אפורות נמתחו שלושה אוהלי ענק. בתוכם הוצבו שישה גלאי מתכות, שהעידו על ציפייה להמון רב שיגדוש את גבעת הכלניות. צי של אוטובוסים המתין כדי להסיע את עשרות האלפים למתחם הקבר. לאורך הדרך הקצרה ובשדות שמסביב התפרשו מאות שוטרים ואנשי ביטחון. וההמון לא בא. מלבד המוזמנים, מאות בודדות טרחו לחלוק כבוד לשרון. כמעט כולם אנשים בוגרים, שנגעו בשרון בצורה כלשהי במהלך חייהם, בעיקר בצבא או בחקלאות. לא היו שם בני נוער, בקושי נצפו הורים שהביאו את ילדיהם כדי להרביץ בהם קצת ציונות. חלק לא קטן מהמלווים היו עיתונאים, שהפנו שוב ושוב את אותן שאלות כלפי אותם מרואיינים.

אבל מבחן הגודל במקרה הזה ממש לא קובע. מספר הנוכחים הוא אולי מדד לפופולריות, ושרון מעולם לא הצטיין במשחק הזה. כשלחם בלבנון התייצבו 400 אלף איש נגדו בכיכר מלכי ישראל. כשיזם את ההתנתקות שילבו 130 אלף איש ידיים בין גוש קטיף לירושלים כדי למנוע את הגזרה. כמעט בכל שלב בקריירה שלו – בוודאי מאז נכנס לפוליטיקה – היה שרון אהוב על ידי מחצית העם ושנוא בקרב חציו השני. הנאומים המורכבים שנישאו אתמול במהלך טקסי האשכבה והמיני-סערות שנוצרו בעקבות אמירות כאלה ואחרות, שיקפו היטב את מורכבותו של האיש.

אתמול אחר הצהריים בגבעת הכלניות הכול נראה אחרת. הנוף המרהיב שמסביב השרה רכות על ההלוויה. היא הייתה מאופקת, נטולת דמעות. מושבניקים הרי לא בוכים. כשהקומנדקר הצבאי עלה במעלה הגבעה לא נשמעו זעקות שבר, ההמונים לא ביקשו לגעת בארון. גלעד ועמרי, בנאומים מאופקים, סיכמו היטב את חיי אביהם. עמרי דיבר מהבטן, גלעד דיבר מהראש. בהספדו הוא ביקש להזכיר לכל אלו שכעסו על ההתנתקות שאביו בנה מאה יישובים יותר מהם. זה נכון, אבל העובדה שבסופו של דבר לא נראו כיפות סרוגות בקהל מלמדת כי אצל המתנחלים אחריתו של שרון האפילה על תרומתו להתיישבות.

גלעד ביקש מהנוכחים להביט מסביב. בטח זה מה שאביו היה רוצה. שאלו שיבואו לקבור אותו ירימו את עיניהם ויראו את תבנית נוף מולדתו. שידעו להחסיר פעימה מהשדות המוריקים שמסביב, כשהשבילים הלבנים מתפתלים בין החלקות. שאפם יהיה רגיש לריח עדרי הפרות והכבשים שלמרגלות הגבעה. שיביעו דאגה על כך שכבר אמצע ינואר ואיך יכול להיות שהאדמה כל כך יבשה וטיפה של בוץ לא דבקה בנעליהם.

ממזרח ניתן היה להבחין באוהל האבלים שכבר הוקם בחווה, ומעליו מתנוסס דגל ישראל בחצי התורן. ממערב נשקפו פאתי גוש קטיף, שייתכן שפינויו – מעשית וסמלית – יהיה המעשה המשמעותי ביותר בחייו המלאים והעשירים של שרון. ברקע נשמעו מדי פעם הדי פיצוצים, שהפרו במעט את השקט והשלווה. האלופים כיסו את הקבר, גלעד ועמרי – בכיפות סרוגות כמו שאביהם נהג לחבוש – אמרו קדיש. ההספדים נישאו, התפילות נאמרו, מיקי גבריאלוב שר "אימא אדמה" ובזה תם הטקס. בעוד כחודש יחלו הכלניות לבצבץ. בעוד שלושה ימים נחגוג את ט"ו בשבט. כך הולכים השותלים, כך נקברים החקלאים.