שרון: הטעויות שמאחורי המיתוס

נדב שרגאי

עתה, מששב לרגבי אדמתו, עטור הספדי יגון ותהילה, נדמה כי הגיעה השעה להזכיר שעל מצחו חבש אריאל שרון לא רק "פלדת ניצחונות וזהב תקוות", כפי שהגדיר זאת הנשיא פרס, אלא גם פלדת כישלונות וזהב אשליות. שרון, שנודע כאסטרטג מזהיר ומצביא מהולל, טעה קשות פעמיים במהלך כהונתו כראש הממשלה, וחבל שהפרידה הכואבת ממנו מלווה בניסיון להיפרד מן האמת ולהשכיח זאת.

שרון היה מי שטבע את מטבע הלשון ש"גם איפוק הוא כוח", אף על פי שידע טוב מכל אחד אחר שהטרור מפרש איפוק כחולשה. הוא נהג כך על רקע גלי טרור חסרי תקדים שיצאו מתחומי הרשות הפלשתינית, שבהם נהרגו 1,115 ישראלים. מבצע חומת מגן המוצלח, שאליו יצא ב?2002 לאחר פיגוע ליל הסדר בנתניה, הוכיח בדיעבד עד כמה היתה מופרכת במקרה זה הנחתו ש"איפוק הוא כוח". השאלה מדוע איחר כל כך לצאת למבצע ואם לא היה אפשר לחסוך בחייהם של מאות קורבנות אילו היה יוצא לדרך מוקדם יותר, היא מחויבת המציאות ותעמוד למשפט ההיסטוריה.

הטעות הקולוסלית השנייה של שרון היתה ההתנתקות, שאת פירותיה הרעים אנו אוכלים עד היום. די להקשיב לשרון ב"נאום השקט" שלו כדי להבין שהתבדה גם כאן. שרון לועג שם בציניות לכל רואי השחורות בדבר מנהרות שתשמשנה את הטרור או טילים שייפלו על ישראל. כמעט כל זה התממש. ההתנתקות לא השיגה שום מטרה ממטרותיה. חמאס השתלט על עזה, וטווח הטילים שבידי הטרור התארך מאוד ושיתק חצי מדינה. האיומים על ישראל החריפו במידה ניכרת, ולטרור היתה עדנה. משרון נחסכו המראות הללו והוא לא הספיק לבקש סליחה מחלוצי גוש קטיף, כפי שנהגו עם השנים רבים משותפיו לדרך.

גם האופן שבו בוצעה ההתנתקות היה בלתי דמוקרטי ומקומם. בונה ההתנחלויות הפך למחריבן הגדול, והתכחש להבטחותיו לבוחר ולהבטחתו המפורשת למלא אחר החלטת מתפקדי הליכוד, שהתנגדו ברוב גדול לעקירת גוש קטיף. הוא אף סירב ללכת אל העם קודם העקירה, אולי כי ידע שיפסיד גם שם. שרון פיטר ומינה שרים וסגני שרים בסיטונות כדי לגייס לשורותיו חברי כנסת שיתמכו בתוכניתו. מאוחר יותר הקים את קדימה, אחת המפלגות המסואבות והמושחתות בתולדות ישראל, פירק את הליכוד, וניצח על מה שבדיעבר אפשר להגדיר היום ככלנתריזם המוני. מי שמהלל בימים אלה את הקמת קדימה כסוג של הרואיקה שבמסגרתה קידש שרון את הרעיון וויתר על המסגרת, מסמא את עיני הציבור ומטעה אותו.

* * *

למשפט ההיסטוריה חייבת לעמוד גם הטענה שטבעו הח"כים לשעבר יוסי שריד וצבי הנדל, ש"עומק העקירה כעומק החקירה". ההסבר הזה למהפך האידיאולוגי של שרון, חודשים ספורים בלבד אחרי שהסביר כמה חשוב גוש קטיף מבחינה ביטחונית, הודפס לפחות בשלושה ספרים ואומץ בפועל אפילו על ידי משה (בוגי) יעלון, כיום שר הביטחון, בספרו "דרך ארוכה קצרה". שרון ובני משפחתו הכחישו, אבל יואל מרקוס מ"הארץ", האיש שאותו זיכה שרון בסקופ ההתנתקות (ב?02.02.2004), היה גם האיש שחתם 16 חודשים מאוחר יותר על המאמר נושא הכותרת: "השחיתות יכולה לחכות". "פעם בכמה זמן", כתב, "יש מהלכים היסטוריים שהם בנפשנו. שהמדינה חייבת להתמקד בהם ורק בהם ולא לסטות לנושאים אחרים, חשובים ככל שיהיו". ימים אחדים מאוחר יותר כתבתי באותו עיתון מאמר הנושא את הכותרת: "שחיתות לא יכולה לחכות".

סברתי אז, ואני סבור גם היום, כי גם מי שחשב שההתנתקות היא תוכנית נפלאה, לא היה רשאי לדחות את הבירור על השחיתות עד לאחר ההתנתקות, קודם שתתברר שאלה מרכזית אחת - האם התוכנית נולדה בתום לב וביושר, או שהיא באה לעולם ממניע זר ופסול? הימים האחרונים, שבהם רבים עוסקים שוב בהתנתקות, עוקפים גם את המהמורה הזאת, ולא ביושר לבב.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully