פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      הפגישה הגורלית שהשיבה את אריק לכותרות

      לקראת ההתמודדות על ראשות הליכוד והממשלה בשנת 2000, ניסו יועציו של שרון לעשות מהלך שיחייה את דמותו הפוליטית. אבנר הופשטיין מספר כיצד האיש עשה קאמבק, פעם אחר פעם

      בשנת 2000 נדמה היה למקורביו ששרון איבד את זה סופית. לא, לא את שפיותו או בריאותו, גם לא את תחושת הצדק ההיסטורית או היכולת הפוליטית המרהיבה לחבר חיבורים שאף פוליטיקאי אחר לא יכול. שרון פשוט איבד את העניין הציבורי בו. בתוך העיסוק המאסיבי בצמד האהובים-שנואים ברק ונתניהו, "צעירי סיירת מטכ"ל", קשה היה לשרון לשוב ולקושש את אותו מגע הקסם של פעם. הוא כבר לא היה מקור למשטמה, ואיש כבר לא קידם את פניו בברכת "רוצח". גרוע מכך: נדמה שאת פניו פשוט כבר לא קידמו. בליכוד, המפלגה שקיבל להנהיג כמשמורת עד שנתניהו יחזור, ראו בו סוס מת. הסקרים שהזמין עבורו ארתור פינקלשטיין – אז יועצו המיוחד לענייני קאמבקים – הראו שנתניהו מנצח אותו בהליכה. שרון, על פי עדות מקורביו, היה מדוכא.

      אז הפורום שלו התכנס והתכנס, וניסה לטכס עצה מה עושים: איך מחזירים את הגנרל הגדול לקדמת הבמה, איך משיבים לנער הגבעות שבגר את החן, ובעיקר: איך גורמים לציבור הימני לראות בו, שוב, את אורקל הציונות, ולשמאל, שוב, את שגריר החורבן. באחת הישיבות הדרמטיות, בשדרה החמישית שבניו יורק הרחוקה דווקא, בנוכחות תורמים, אסטרטגים וחברים נאמנים, נרקמה המזימה המפתיעה. "קיבלתי טלפון מאריק שביקש ממני להגיע אליו", סיפר לימים בכתבה שהכנתי לערוץ 10 דוד ספקטור, האיש שנשכר כיועץ אסטרטגי מיוחד למנהיג המנוח. "באותו הערב עלה הרעיון בצורה חד-משמעית (לעלות להר הבית). זה ישר מדליק אצלו להט והתלהבות, ואתה רואה פתאום רוח של אנרגיה נכנסת בו. מאדם שפוף ושבור ראית מישהו שנכנס להתרוממות רוח".

      אריאל שרון הלך לעולמו - סיקור מיוחד

      כל פעם קם מתהומות השאול

      העלייה הפוליטית הגדולה והתיאטרלית של שרון לאתר המריבה, מלווה בקרקושי שיירת הח"כים של הליכוד ובצונאמי של תקשורת עולמית משתאה, השיבה את שרון לחיק המיינסטרים הישראלי - כלומר המקום שבו מתקיים הוויכוח הנוקב ונזרקות ההאשמות. שרון הפך שוב למצית להבות בלבבות וברחובות. שונאיו האשימו אותו בצעד פרובוקטיבי מיותר ששימש כזרז לאינתיפאדה השנייה, רוויית הדמים, שנפתחה ביתר שאת ימים ספורים לאחר מכן. אוהדיו (ובהם ליכודניקים ששבו אליו הביתה) חשו ששרון, בחושיו האינטואיטיביים, רק חשף את כוונותיהם הנכלוליות של ההנהגה הפלסטינית להבעיר את השטח, ולפיכך נטל את היוזמה הציונית לידיו. כך או אחרת, שרון קם לתחיה כמנהיג פוליטי גדול ונורא, תלוי בעיניי המתבונן. זמן לא רב אחר כך נבחר לראשות הליכוד ולראשות הממשלה, והפך לסבא האולטימטיבי של ישראל, ולמנהיג שמשלב את העוצמה הרצויה של חסד ואכזריות ברחוב הישראלי.

      בשבועות האחרונים, ולמעשה בשנים האחרונות, השתאה הציבור לנוכח יכולתו של שרון להחזיק מעמד, גם כאשר הגוף קורס לחלוטין. הגסיסה האיטית הזאת סימבולית לקריירה הפוליטית הארוכה שלו: בכל פעם שהספידו אותו סופית הוא קם מתהומות השאול, וחזר לתמונה. בימים הקרובים ינסו כולם לאפיין את הישראליות השרונית שהעסיקה מדינה במשך ארבעה עשורים תמימים. יגידו שזה בגלל ההומור הבריא, התחמנות הפוליטית, אומץ הלב, היכולת לשמר חברים ונאמנויות, הסבלנות לשבת במדבר 40 שנים ועוד. המעריצים ידברו על יכולת נדירה לקבל החלטות ולעמוד מאחוריהן, המלעיזים יצביעו על נטייה כרונית לא לומר אמת.

      אריאל שרון. ינואר 2014 (ראובן שניידר)
      היה בעל חוש שישי של תחיית המתים. שרון (צילום: ראובן שניידר)

      כל התכונות הללו אכן חותרות נגד הפוליטיקה הישראלית המחונטרשת, שמחולליה פעמים רבות מלאים בעצמם ונעדרים מידה של פרספקטיבה היסטורית אשר הייתה לשרון. העובדה ש"פורום החווה" נשאר נאמן וצמוד לשרון במסירות אין-קץ גם בימים שהיה גווייה פוליטית, בהחלט פחות מוכרת במחוזותינו, וסייעה למנהיג המנוח לחצות חלקים נרחבים משנות ה-80' וה-90' כפרסונה נון-גראטה. ההומור השרוני הידוע סייעה לו לקרב אליו מחדש את העיתונאים גם כשאלה מאסו בו.

      אבל כל התכונות המצוינות והמסוכנות גם יחד, לא היו עוזרות לשרון להישאר רלוונטי מבלי החוש השישי של תחיית המתים. מעטים המנהיגים שיכולים לקום אחרי שסולקו בבושה מההנהגה וזכו לזובור ציבורי כמו זה שחווה שרון אחרי מלחמת לבנון הראשונה והטבח בסברה ושתילה. ובכל זאת, שנים ספורות אחר כך שלף את משפט הדיבה נגד העיתון "טיים", קיבל את בירכת הדרך משמעון פרס, ראש ממשלת האחדות, ואפילו ניצח. מאז ועד שנדם (כמעט) סופית ב-2006 נכתבה הקריירה הפוליטית של שרון באמצעות שורה ארוכה של פרקים ב"סימפוניית התחיה" שהלחין וניצח עליה בעצמו. כשדמותו צמאת הדם מיצתה את עצמה – ברא את כסוף השיער ואוהב הכבשים; כשמלא שלטונו בתחקירים על שחיתות, שאיימו לצבוע את שושלת החווה בצבעי הכסף המושחר, ריכז מאמצים במגעים מדיניים ובתוכנית ההתנתקות, ואף זכה לאיתרוג מפתיע מהשמאל שפעם ראה בו סכנה לקיומה של המדינה; כשהליכוד החל לנגוס בבשרו, איגד את הפופולריים והפופוליסטיים שבמנהיגי השמאל והימין גם יחד לכדי יצור כלאיים חדש, מיתג אותו בשם חסר-הפשר "קדימה", ויצר מפץ פוליטי שהיה אמור לתחזק את שלטונו לשנים רבות נוספות.

      ביום שלפני האירוע המוחי שניתק אותו מהציבור הישראלי בפעם האחרונה, בישר העיתונאי ברוך קרא כי במשטרה ראיות לכאורה הקושרות את שרון לקבלת שוחד של 3 מיליון דולרים מאיש העסקים מרטין שלאף. שרון, על פי עורך דינו דב וייסגלס, קיבל את הבשורה באופן קשה במיוחד והיא העלתה אצלו את לחץ הדם. כבר לא נדע מה התוכנית שרקח במוחו הקודח, כדי לקום לתחייה גם מהצרה האחרונה הזו.

      לכל הטורים של אבנר הופשטיין